על הנייר, שוויו של יום עבודה בישראל גבוה מאוד. לפי נתוני הלמ"ס, התמ"ג בשנת 2025 עמד על כ-2.13 טריליון שקל, והתוצר העסקי על כ-1.58 טריליון שקל. חלוקה לכ-250 ימי עבודה בשנה נותנת כ-8.5 מיליארד שקל ליום לכלל המשק וכ-6.3 מיליארד שקל למגזר העסקי.
אלא שהחישוב הזה מטעה אם מנסים להפוך אותו ישירות להשפעה של החגים. חלק מהפעילות הכלכלית פשוט נדחה ליום אחר, ענפים מסוימים ממשיכים לעבוד גם בחגים, ובתחומים כמו תיירות, מסחר ופנאי הפעילות אף עשויה לעלות. בנוסף, שירותים ציבוריים רבים אינם נמדדים לפי מספר ימי הפעילות בפועל אלא לפי עלות התשומות, ובראשן שכר העובדים.
לכן, לפי אפשטיין, הערכה סבירה וזהירה יותר היא ששלושת ימי העבודה שנחסכו השנה עשויים להיות שווים כ-0.1% עד 0.3% מהתוצר, כלומר סדר גודל של כ-2 עד 6 מיליארד שקל. הוא מדגיש כי מדובר בהשלכה ממחקרים בינלאומיים ולא באומדן ייעודי למשק הישראלי.
אבל, הוא מתריע, מי שנהנים מהלוח השנה הם בעיקר המעסיקים, שמקבלים בפועל יותר ימי עבודה באותו חודש, אך לא בהכרח שהעובדים כל כך מרוצים. עובדים חודשיים אמנם מקבלים את אותו השכר, אך עובדים יותר ימים, ובדרך כלל אינם זכאים ליום חופש חלופי כאשר חג נופל בשבת, אלא אם נקבע אחרת בהסכם העבודה.
אצל עובדים שעתיים התמונה מורכבת יותר. עובד הזכאי לדמי חגים היה מקבל תשלום על חג שחל ביום עבודה גם בלי לעבוד. כאשר החג נופל בשבת, הוא עובד ביום החול שהתפנה ומקבל שכר רגיל. לכן בהיקף העסקה קבוע ההכנסה השנתית שלו כמעט אינה משתנה, אך הוא מאבד יום מנוחה בתשלום. עובדים שאינם זכאים עדיין לדמי חגים עשויים דווקא להרוויח מהאפשרות לעבוד יום נוסף. גם בענפים שפועלים בחגים ההשפעה אינה אחידה. חפיפה בין חג לשבת עשויה לצמצם את מספר המשמרות שבהן משולם גמול מוגדל, אך הדבר תלוי בסידור העבודה ובהסכמים הנהוגים בכל ענף.
בסופו של דבר, מסכם אפשטיין, לוח החגים השנה מעניק למשק יותר ימי עבודה, אך אי אפשר לתרגם אותם באופן ישיר לרווח של מיליארדי שקלים. חלק מהפעילות רק עוברת ממועד אחד לאחר, וחלק מהמשק ממשיך לפעול גם בימי חג. במקביל, גם את הצד השני של המשוואה צריך להביא בחשבון: תוצר אינו מודד את מלוא הרווחה הכלכלית. "ליום מנוחה שאבד לעובדים יש ערך כלכלי אמיתי, גם אם אינו נרשם בתמ"ג".
התרעות פיקוד העורף