מעבר לכל דימיון: התמונה העתידית של תקציב הביטחון בישראל מתבהרת

400 מיליארד שקל, סכום שאיש מאיתנו לא יכול אפילו לדמיין, יהיו התוספת - כך על פי תוכניות הממשלה - לתקציב הביטחון. לכאורה אין חשוב מכך, ואולי גם לא לכאורה: שלוש השנים האחרונות לימדו אותנו עד כמה גבוה הוא תג המחיר של ההישרדות בתוך המון עוין – לאומית ודתית.

אם כך, מה הבעיה בהפניית משאבים כה עצומים למקום שבו הם נדרשים כדי להציל חיים? הבעיה היא שאיש, כולל כל שרי הממשלה והעומד בראשה, אינו יודע לומר מניין יבוא הכסף הזה.

מאחר שבכלכלה אין “יש מאין”, הרי שמקורו של הכסף יכול להיות מכמה ערוצים. הראשון הוא כמעט ניסי: נניח שמדינת ישראל תגלה מחר בבוקר שהיא יושבת על שדה נפט אדיר או על מרבץ של יהלומים טבעיים... זה יכול להיות נהדר, רק שזה לא שונה מאדם שמתכנן לרכוש דירה באמצעות קנייה של כרטיס לוטו להגרלה הקרובה.

אם בוחנים ערוצים חלופיים שמוכרים לנו, הרי שהכסף יכול לבוא משני אפיקים, שהמשותף ביניהם הוא ששניהם על חשבוננו: אחד הוא קיצוץ חד בתקציב המדינה. אומנם יש בו שומנים שאפשר לחתוך מיד ובקלות, אבל רק על הנייר: אם חושב מישהו שבאווירה של הרכבת ממשלה חדשה (כל ממשלה שתקום, שלא לדבר על אפשרות של סבבי בחירות חוזרים) אפשר יהיה לקצץ במספר השרים, באבטלה הסמויה בשירות המדינה, במימון מפלגות ועוד - שיקום.

מאחר שאני רואה שאיש מכם לא קם, הרי שהמשמעות היחידה היא לפגוע (שוב) בחינוך החולה שלנו, שגם כך אינו מצליח לספק יותר משירותי שמרטפות (ברוב המקרים אפילו לא טובים במיוחד), במערכת הבריאות שמתנהלת כבר עשרות שנים על סף קריסה, בשירותי הרווחה שכבר קרסו – ואינם מספקים מענה אלא למעטים או למשתייכים למפלגה ה”נכונה”, וכך הלאה.

התוצאה תהיה הרת אסון, הן לטווח הרחוק (פס ייצור של בורים ועמי ארצות, גם אם נקרא להם “בוגרי תיכון”) והן לטווח המיידי: נאלצים לחכות היום כחצי שנה לבדיקה דחופה? ובכן, התכוננו לחכות שנתיים, גזר דין מוות לחולים במחלות שאפשר לרפא. מספר הנספים בכבישי ישראל שבר שיא של 20 שנה? נו, אז הוא יקבע שיא חדש – אפשר לחשוב שזה מה שימנע מהשרה הממונה מלהמשיך לחגוג בטיסות לחו”ל על חשבוננו.

אז איך מיישבים את הסתירה שבין צורכי הצבא הגדלים בדין – הן אי אפשר לנהל מלחמה (והמהדרין יוסיפו: “בשבע חזיתות!”) ולצפות שכל מימונה יגיע מתקציב הביטחון השוטף - לבין הצרכים האזרחיים, שהופכים אף הם קריטיים? ובכן, החדשות הרעות הן שבמציאות הקיימת אי אפשר ליישב את הסתירה הזאת. החדשות הטובות הן שאפשר לשנות את המציאות.

הכיוונים האפשריים מוכרים לנו – ואף שהם מתנגשים זה בזה, יש להם בכל זאת דבר אחד במשותף: ההכרה בעובדה שכך זה לא יכול להימשך. המשך המצב הנוכחי יבטיח אולי שמירה על גבולות המדינה, אבל הרס שיטתי של כל מה שביניהם. בטווח הארוך מדובר על חיסולה של ישראל באמצעות הפיכתה למדינת עולם שלישי, כזאת שרמת החיים בה נמוכה ורמת ההשכלה הנסוגה שלה לא מאפשרת שום פיתוח – מתעשיית הייטק ועד לתעשיות הביטחוניות, שמייצרות היום גם מערכות הגנה חיוניות.

האפשרות המוכרת האחרת היא להתניע מהלך מדיני. גם לכך יהיו השלכות לטווח הקצר והארוך: בטווח הקצר צפוי קרע בעם, משהו שספק אם ישראל יכולה לעמוד בו. ההשלכה הרחוקה יותר היא בעצם הניסיון להגיע להבנות עם מי שלא זנח באמת את התוכנית להשמיד אותנו כליל – ושרואה בכל הבנה שכזאת (כמו ערפאת של הסכם אוסלו) רק מעין הפוגה לצורך התבססות, בדרך לשלב הבא במלחמת השמד נגד המדינה היהודית.

יהיה מי שיאמר שמוכרחים לנווט בחוכמה בתווך: לירות כשצריך, לדבר על פשרה כשאפשר, להראות לעולם הנאור (או “נאור” במירכאות) חיוך שוחר שלום, אבל להזכיר לאויב שמאחוריו מסתתרות שיניים חדות. מובן שהגישה הזאת עדיפה, אבל אפילו היא מחייבת חשיבה מחודשת על הפעלת הכוח הצבאי של ישראל ביתר יעילות.

לא ייתכן שנוסיף להיצמד לריטואל שלפיו אנו סופגים מכה (מחטיפת רגב וגולדווסר ז”ל ועד לטבח 7 באוקוטובר), יוצאים למבצע, מנסים להיות “כירורגיים”, נכשלים בלהסביר לעולם מדוע במזרח התיכון נדרשת תגובה “בלתי מידתית” כדי להישאר בחיים – ובסוף יוצאים ללא ניצחון ברור (כמצבנו היום) ועם תדמית עולמית הולכת ומידרדרת (בלשון המעטה), שאט אט צומחת לבעיה קיומית בפני עצמה.

לא ייתכן שחיילים יוסיפו לשהות בשטחי אויב עד שהצורך לשמור עליהם לבדו יוליד צורך בעוד חיילים (שזה בדיוק מה שקורה היום), ואי אפשר לרצות לגייס במהלך בזק עשרות אלפי חרדים או להשית (עוד) מאות ימי מילואים על המשרתים.

ביטחון ישראל הוא צורך קיומי, אבל הוא הפך למפעל לא יעיל, שלא לומר מפסיד, שחייב ריענון ברמת החזון והניהול, מעבר להתבססות על מקורות אנרגיה חדשים והתייעלות באמצעי הייצור.

השינוי הזה חייב להתחיל מיד, כי עם תום שלוש שנות מלחמה, כבר אין לנו יותר משאבים כספיים, פיזיים ונפשיים לבזבז.בבב