מאז ראשית ימי האדם והסגידה לכוחות עליונים, ניסו מחברי המיתוסים לפתור את אחת הסתירות הלוגיות הבסיסיות ביותר: אם האל הטוב ברא למעננו עולם מושלם, מדוע החיים בו עלולים להיות קשים, רעים ומלאי אכזריות?
ליהודים יש את סיפור עץ הדעת, החטא הקדמון שרובץ על המין האנושי אחרי שחווה פותתה על ידי הנחש לטעום מפרי עץ הדעת, שכנעה את בעלה, אדם, לטעום ממנו – וכך גורשו השניים ממה שהיה גן עדן לחיים שבהם פרנסה נקנית בעמל ויזע וילדים באים לעולם בכאב.
ליוונים הקדמונים, שלהם היו 12 אלים אולימפיים (כלומר דיירי הר אולימפוס) ועוד לא מעט "סוכני משנה", יש את הסיפור היפה על פנדורה, שדומה במאפייניו לסיפור על חווה: פנדורה היא האישה הראשונה עלי אדמות, ולפיכך היא מקבלת מכל אל מתנה שאותה תוכל להוריש לצאצאיה. רק זאוס, מלך האלים, שמבקש נקמה על שגנבו ממנו את האש ונתנו את סודה לאדם, מעניק לה תיבה מלאה בכל הרע שבעולם. פנדורה מוזהרת שלא לפתוח לעולם את התיבה, אבל סקרנותה גוברת עליה – וכשהיא פותחת אותה, משתחררות ממנה כל הרעות החולות בעולמנו.
שירת התקווה
אלא שכאן לא תם הסיפור: פנדורה אחוזת האימה מבקשת לסגור את התיבה, אבל מגלה שכבר כמעט מאוחר מדי. למה רק "כמעט"? כי משהו היא בכל זאת מצליחה להציל: את התקווה. אותו רגש שהפך להיות הנשק היחיד שנותר לאדם אפילו בשעה שחרב עליו עולמו. כל עוד יש לנו תקווה, יש לנו סיכוי לשפר את מצבנו.
סטארט-אפ ניישן
עוד שמונה שנים חלפו, והנה ב-1910 אימצו אנשי אחוזת בית את השם שהגה סוקולוב כשם המעודכן לשכונה הקטנה שהקימו על החולות מצפון ליפו, היום מטרופולין שמבחינות רבות מתחרה בהצלחה בגדולות והחשובות שבערי תבל.
הנה כי כן פנטזיה הולידה חזון, תפילה הולידה מעשה, תקווה הייתה לעיר שוקקת שהייתה למרכזה של מדינה שעליה יכול היה דור ההורים והסבים שלנו רק לחלום.
שימו לב לכך שבניגוד למתחייב משמו של המוסף, בטקסט הזה לא נכתבה עדיין מילה אחת על עסקים... ואולי בעצם כן? בוודאי שכן! כי אין מנכ"ל שלא יודע שעסק מצליח מקורו בחלום, חלום שיזמים מעבדים לחזון ועובדים מלאי תקווה הופכים לשורת רווח. אוטופיה? אולי – אבל אפילו על דרך השלילה: טלו מבני האדם חלומות, חזון ואת התקווה להוציאם אל הפועל - וחיסלתם לא רק את עולם העסקים כי אם את התרבות האנושית כולה.
וכך, על דרך השלילה אני מונה כאן מדי שבוע את חטאי מקבלי ההחלטות, ולעיתים את חטאינו שלנו כצרכנים: מקטר על יוקר המחיה, על רמיסת החינוך וההשכלה, על תגמולים למשתמטים ולבטלנים – ודווקא משום שזה מה שאני עושה במשך 51 שבועות בשנה, הרי שדווקא בסוף השבוע הזה, ערב ראש השנה התשפ"ז, אני כאן כדי לומר: אני מאמין.
אני מאמין באמונה שלמה במדינה שכמוה כסטארט-אפ, בחלום, בחזון ובתקווה שעוד יהיה טוב בארץ ישראל. אני מאמין במעשה שמקורו בתפילה ובהשראה שמקורה בחלום.
לא בכדי נכתב במגילת העצמאות כי מדינת ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל". LIBERTE, EGALITE, FRATERNITE (חופש, שוויון, אחווה) ברוח המהפכה הצרפתית, עם חזון הנביאים – איזה יופי של תוכנית עסקית!
לכן, מתוך אמונה בצור ישראל (אם לשאול עוד משפט ממגילת העצמאות), אני מלא תקווה, אפילו אחרי שלוש שנים של מלחמה, שלוש שנים מלאות בכל אותם מרעין בישין שיצאו מתיבתה של פנדורה, בטור היחיד בשנה שאפשר לסיים בצמד המילים שאותו שמעתם והשמעתם ודאי לא מעט השבוע: שנה טובה!
התרעות פיקוד העורף