שעבוד מדרגה שנייה אינו מוצר חדש. השאלה הנכונה כיום אינה אם ניתן לעשות זאת, אלא מדוע השימוש בכלי הזה עדיין מוגבל, והאם הגיע הזמן להפוך אותו למנוע משמעותי יותר של תחרות באשראי.
בפועל, קיימת בעיה תחרותית מובנית. גוף אשראי המבקש להעמיד ללקוח מימון כנגד שעבוד מדרגה שנייה נדרש ככלל לקבל את הסכמתו של בעל השעבוד הראשון – שהוא בדרך כלל גם מתחרה ישיר על אותו לקוח. עצם הפנייה לבנק חושפת בפניו את כוונת הלקוח לקבל אשראי ממקור אחר, ולמעשה מייצרת עבורו ליד עסקי: הוא יכול להציע ללקוח אשראי חלופי בעצמו, ולעיתים אף להפעיל עליו לחץ שלא לפנות למתחרה.
כך, הגנה לגיטימית על קדימותו של השעבוד הראשון הופכת לחסם תחרותי. לבנק צריכה להישמר קדימותו המשפטית בנכס, אבל אין סיבה שקדימות זו תהפוך לזכות וטו עסקית על כניסתו של מלווה נוסף.
שעבוד מדרגה שנייה יכול לאפשר החלפה של הלוואות צרכניות קצרות ויקרות במימון ארוך וזול יותר, מימון שיפוץ או סיוע לבן משפחה. לעסק קטן הוא יכול לאפשר מימון הון חוזר, ציוד או השקעות לתקופה ארוכה יותר, שמתאימה טוב יותר לתזרים העסק. אבל לפתיחת התחרות צריך להיות תנאי ברור: האשראי הנוסף חייב להינתן על בסיס כושר ההחזר של הלקוח, ולא רק על בסיס שווי הבטוחה.
גם החשש של הבנק הראשון מובן. אם גוף נוסף מעמיד אשראי שהלקוח אינו מסוגל לשרת, הסיכון לכשל גדל וגם הבנק נפגע. לכן, לצד פתיחת התחרות, נדרש לצמצם את הארביטראז’ הרגולטורי - לחזק את עקרונות החיתום בשוק החוץ-בנקאי, ובפרט את הדרישה לבחינה סדורה של כושר ההחזר ומקורות הפירעון, לצד בניית יכולות פיקוח ייעודיות לתחום.
מבחינה משפטית, יש מקום לבחון מחדש את היקף האפשרות של בעל השעבוד הראשון להתנות רישום שעבוד נוסף בקבלת הסכמתו. הסכמי המשכון המקובלים מחייבים את הלווה לקבל את הסכמת בעל השעבוד הראשון לרישום שעבוד נוסף מדרג שני. בנק ישראל קבע כי תאגיד בנקאי לא יסרב ללא סיבה סבירה לבקשת לווה לשעבד נכס בדרגה שנייה. לטעמי, יש מקום לבחון פרשנות עדכנית, כך שבעל השעבוד הראשון לא יוכל לסרב לרישום שעבוד נוסף כאשר האשראי ניתן בידי גוף מפוקח, הכפוף לכללים ברורים של בחינת כושר החזר.
זו צריכה להיות העסקה החדשה בשוק האשראי: פחות חסמים לתחרות, יותר אחריות בחיתום. יותר אפשרויות ללקוח – אבל אשראי שניתן לפי יכולת ההחזר שלו, לא לפי עומק הכיס של הנכס.
התרעות פיקוד העורף