כלומר, גם אם מתעלמים מהסוגיה הפוליטית הנפיצה ומניחים שריבוי מתיישבים יהודים בשטחי יהודה ושומרון משרת את האינטרס הלאומי של מדינת ישראל, הרי שסמוטריץ’ כשל במשימתו "לייהד" את איו"ש.
עכשיו נחזור לרגע ל"גבעת חלפון", כי רק בשבוע שעבר הבטיח סמוטריץ’, ברוח הציטוט מפיו של ויקטור חסון (שייקה לוי), לעשות "מה שעשינו ב-48'" גם בגליל. רוצה לומר: כמעט אפס הגירה חיובית אבל הרבה הסתה, הפצת שנאה ופעולות שמבאישות את ריחה של ישראל ברחבי העולם.
אם כך, מה אמור לחשוב לעצמו כל חקלאי ערבי בגליל? האם זה מה שמחכה לו, למשפחתו, למטעיה, כרמיה ושדותיה, אם רק יעתיק סמוטריץ’ את "מפעל ההתיישבות" שלו מיהודה ושומרון לגליל? מצד שני, אולי הוא יכול להירגע קצת מהרטוריקה הגזענית והמתלהמת לאור הנתונים על אפס הגירה ליישובי יהודה ושומרון? תודו שזה מבלבל.
איכס, בנות
כך או כך ברור שלסמוטריץ’ אין בעיה להתייחס לאזרחי ישראל הערבים כאל מחבלים – ולא רק אליהם: אין לו בעיה להתייחס גם אל נשים כאזרחים סוג ב’. בסוף השבוע שעבר, טרם כניסת השבת, הוא הפגיז את הרשתות החברתיות בצילומים של גברים מקפצים בכנס של הציונות הדתית (שם מפואר שחמס לצרכים פוליטיים מפוקפקים), לדבריו כ-5,500 במספר.
לו היה בודק את העובדות טרם הפרסום, היה שר האוצר מגלה שבאולם שבו נערך הכנס יש רק כ-3,000 מקומות. מכאן שאחת משתיים היא: או ששר האוצר עבר על החוק (לא ניפול מהרגליים, זו לא תהיה הפעם הראשונה) והכניס לתוך אולם כמעט כפליים אנשים מהתכולה המותרת, או – מה שסביר יותר להניח: שהוא פשוט שיקר כדי להעצים את תדמיתה של מפלגתו.
רק שהסיפור האמיתי אינו מספר המשתתפים בכנס ואפילו לא מי שנראים בתמונות, אלא מי שלא נראים בהן – ובמקרה דנן, נראות. כן, במפלגה של שר האוצר לא אוהבים נשים, או שאולי אוהבים אותן יותר מדי, כך שלא מסוגלים לחלוק איתן את אותו החלל מבלי שיעלו לראש מחשבות זימה. אף לא אישה אחת נראתה בתמונות ובווידיאו שהפיץ שר האוצר. למעשה, הפעם האחרונה שבה ראיתי כל כך הרבה גברים רוקדים ביחד עם גברים אחרים הייתה באירוע שאת משתתפיו כינה שר האוצר בתואר "בהמות".
אפליה ופנטזיה
לא הייתי נדרש לנושא בטור כלכלי, אלמלא הדברים היו קשורים: מי שלא רואה נשים בכנס של מפלגתו, לא רואה אותן כלוחמות, לא רואה אותן ממלאות תפקידים בכירים, לא רואה אותן כמנכ"ליות במשרדי הממשלה ובחברות הממשלתיות, לא רואה אותן בכנסת ובוועדותיה ולא רואה אותן סביב שולחן הממשלה (אורית סטרוק אחת מהמחנה הדתי-לאומי היא אפילו לא עלה תאנה).
היו שנים שבהן לציונות הדתית היו גם ערכים אחרים. אפילו אני מספיק קשיש כדי לזכור לימודים שלא בהפרדה בבתי ספר יסודיים מהזרם הממלכתי-דתי, פעילות משותפת בגרעיני הנח"ל שהוציאה מקרבה תנועת בני עקיבא, עיסוק בערכים ולא באורך שרוול החולצה המותר לנשים או בסוגיה הלכתית שאוסרת על אבא לילדה בכיתה ג’ לצפות במופע סיום חוג הבלט של בתו.
שוב, לא הייתי נדרש להתקרבות של מי שמציגה את עצמה בשם המחייב הציונות הדתית למחנה החרדי-לאומי, אלמלא היו לכך גם השלכות תקציביות שיש להן השפעה על חיי היומיום של כולנו. בלי נשים בכנסי בחירות ובלי ערבים בגליל, עד שאפשר להיזכר במשפט מעברו של שר האוצר: "גם לי יש פנטזיות מיניות שאני לא יכול לממש" (ערוץ הכנסת 2016, בדיון על הומוסקסואליות במגזר הדתי). אז כנראה כך נראית הפנטזיה שלו, שאותה קידם בממשלה הנוכחית, הגזענית והמיזוגינית שבה שימש שר בכיר.
התרעות פיקוד העורף