נתניהו אמר בריאיון בערוץ 10 כי ישראל צריכה להיערך לאפשרות של סנקציות בנקאיות באמצעות "כלכלה עוקפת". כשנשאל אם בלוקצ'יין הוא אחת האפשרויות, השיב: "אחת מהן. בוודאי. ואני ביקשתי כבר להכין את התוכנית לזה". בפוסט שפרסם ברשת X, ויבורסקי מפרט מדוע להערכתו הטכנולוגיה אינה מספקת פתרון להמשך פעילותה של כלכלה תחת סנקציות.
הדוגמה שהוא מביא היא לוקהיד מרטין, יצרנית המטוסים האמריקאית. בתרחיש שבו ייאסר עליה לעשות עסקים עם ישראל, עצם האפשרות להעביר לה מטבעות דיגיטליים לא תפתור את הקושי. לדבריו, כדי להשלים עסקה אסורה החברה תידרש להפר את המגבלות החלות עליה, להסתיר את אספקת המוצרים ולהסביר את מקור הכספים שקיבלה.
ההבחנה הזאת נוגעת ללב הדיון: היכולת להעביר כסף אינה מבטיחה שיהיה מי שיוכל לקבל אותו ולספק תמורתו סחורה או שירות. גם אם נמצא אמצעי תשלום חלופי, הצד השני בעסקה עדיין כפוף לחוקים ולמגבלות במדינה שבה הוא פועל.
לכך מצטרפת, לפי ויבורסקי, תפיסה שגויה לגבי מידת החשאיות של ביטקוין. "ביטקוין הוא לא אנונימי. אנשים נוטים לחשוב את זה, אבל זה לא נכון", הוא כותב. לדבריו, מדובר במערכת "פסודונימית": המשתמשים פועלים באמצעות כתובות שאינן חושפות ישירות את שמם, אך היסטוריית ההעברות גלויה ומתועדת בבלוקצ'יין.
המשמעות היא שהיעדר שם על גבי העסקה אינו מבטיח שלא יהיה אפשר לזהות את המעורבים בה. ויבורסקי מסביר כי הצלבת מידע חיצוני עם רישומי ההעברות עשויה לאפשר זיהוי של ארנקים ומעקב אחר תנועת הכסף. לדבריו, זיהוי של מספר מצומצם של משתמשים עשוי לספק מידע גם על ארנקים גדולים שעמם היו בקשר, ובהמשך על כתובות נוספות שקיבלו מהם כספים.
ומה לגבי מטבעות שנועדו להציע פרטיות רבה יותר, כמו מונרו וזיקאש? גם כאן, לטענתו של ויבורסקי, האנונימיות כרוכה במגבלות: היא מקשה על אכיפת כללים למניעת הלבנת הון, ולכן, לדבריו, בורסות וברוקרים רבים אינם עובדים עם המטבעות האלה. "מאוד קשה להכניס הון שהתקבל בדרך כזאת לחשבונות בנק ברוב מדינות העולם", הוא כותב.
להערכתו, תשלומי קריפטו "מתחת לרדאר" שימושיים בעיקר להעברת סכומים קטנים באזורים שבהם אין אכיפה, או לעסקאות בין צדדים שמוכנים לקבל את המטבע ישירות. הוא אף מעלה אפשרות ששירותי ביטחון משתמשים במטבעות אנונימיים לתשלום למשתפי פעולה כשאי אפשר להעביר מזומן, אך מציג זאת כהשערה בלבד. בכל מקרה, לדבריו, האפשרויות האלה אינן נותנות מענה לרוב הגורמים שישראל מבקשת לעשות עמם עסקים.
גם אם נמצא מי שמוכן לקבל את הכסף, נותרת בעיית היציבות והיקף המסחר. ויבורסקי מסביר כי המטבעות האנונימיים קטנים יחסית וקשים למסחר, ולכן חשופים לתנודות במחיר ולמגבלות בכמות שאפשר לקנות ולמכור. להמחשת הטענה הוא מביא את זימבבואה: "אנשים בזימבבואה מעדיפים להשתמש בביטקוין, למרות שיותר קל יהיה לאתר אותם ככה, מאשר בזיקאש, כי זיקאש פחות יציב מהדולר הזימבבווי", הוא טוען.
מבחינתו, אלה מגבלות שמקשות במיוחד על שימוש בקנה מידה מדינתי, המחייב החזקת יתרות גדולות ויכולת לבצע רכישות בהיקפים נרחבים. "המחשבה שאפשר להחזיק רזרבות בסדרי-גודל מדיניים בהון מהסוג הזה (או לקנות כמויות עתק לפי הצורך) פשוט שגויה".
ויבורסקי מזהיר גם מפני הסיכון שבהפיכת רשתות בלוקצ'יין לתשתית חיונית לפעילות המשק. לטענתו, היסטוריה של פעילות תקינה אינה מבטיחה עמידות מול גורם מדינתי שיש לו משאבים ותמריץ לשבש עסקאות. לדבריו, יש מתקפות לצנזור ולשיבוש הפעילות ברשתות כאלה שעלותן עשרות עד מאות אלפי דולרים לשעה, ואין הכרח להפעיל אותן ברציפות כדי לפגוע בשימוש ברשת. "בשביל אנשים פרטיים וחברות לא עצומות זה נשמע כמו הרבה כסף. בשביל מדינה אלו בוטנים", הוא כותב.
כדוגמה לתרחיש אפשרי, הוא מעלה אפשרות שקטאר תשקיע מיליוני דולרים כדי לשבש את יכולתה של ישראל לקנות ולמכור נשק באמצעות הרשתות האלה. זו אינה טענה למתקפה מתוכננת, אלא המחשה לאיום שלדבריו עלול להתפתח ככל שהתלות בהן תגדל: "ברגע שיהיו אינטרסים יקרים מספיק, כמו היכולת של ישראל להתקיים כלכלית, המתקפות יבואו".
הדברים מצטרפים לתגובת בנק ישראל, שלפיה " "מטבעות קריפטו לא יכולים לשמש כמסלול עוקף סנקציות על ישראל. הדבר הנכון לכלכלת ישראל הוא לשמר את מערכת היחסים הכלכליים עם שותפי הסחר העיקריים שלנו ולהתמקד במניעת הסנקציות והשפעתן השליליות על המשק. נושא זה מצוי בתחומי אחריותו של הדרג המדיני ומן הראוי לפעול כדי לקדמו".
התרעות פיקוד העורף