בסיפור הדייג ודג הזהב לומד הראשון על בשרו את משמעות הפתגם הלועזי: היזהר עם המשאלות שלך. את המשל הזה כדאי להזכיר לשר האוצר, ששב ומצהיר כי ברצונו להישאר בתפקיד גם בממשלה הבאה. את הצ'קים שהוא רשם, ממש לא בטוח שהוא רוצה להיות זה שגם יפרע.
כמעט ארבע שנים ברצף, סל כלים מלא כפי שדרש וגם לא מעט מזל - כל אלה עמדו לרשות משה כחלון, שהבטיח מהפכות בכלכלה ובחברה בישראל. מלכתחילה היה ברור שמשנתו, תפיסת עולמו והאסטרטגיה שלו שונות מאוד מאלו של ראש הממשלה. בעוד שנתניהו דוגל בתמריצים "מלמעלה", לתאגידים ולטייקונים, בתקווה שיחלחלו מטה כמו פירמידת כוסות בחתונה וייצרו מעגלי תעסוקה ושגשוג כללי, הרי ששר האוצר ניסה לפעול במהופך.
תשלומי העברה ישירים, בעיקר לשכבות הנמוכות ובמידה פחותה גם למעמד הביניים - זה היה נתיב ההשקעה המרכזי מבחינת כחלון. אבל האפיקים שאליהם הפנה את התקציב אינם מייצרי הכנסות, ו"טריקים" כמו הקדמה בגביית מיסים מ-2019 ל-2018 הם קצרי טווח וחד-פעמיים במהותם. כך שגם אם הקופה שהוא מותיר אחריו היא במצב טוב יחסית, הרי שהעמדה הכלכלית-פוליטית שבה ימצא את עצמו שר האוצר הבא צפויה להיות מורכבת.
חלוקה בלתי שוויונית ותעדוף של האחד על פני האחר הם לגיטימיים, כל עוד הם מוסדרים ומנומקים בקריטריונים ברורים והגיוניים. אלא שבשונה מקזינו, ובדיוק כמו בחינוך ובבריאות, ספק אם המזל הוא קריטריון הולם. שלישית, במבחן התוצאה, כמה מאות המפתחות שחולקו עד כה למשפחות רחוקים מלהוות מסה משמעותית. נראה כי עוד ביורוקרטיה הועמסה על תחום הרווי בה ממילא.
אם במבחן התוצאה עסקינן, כחלון יכול לכאורה לסמן וי להבטחתו: המגמה בשוק הדיור אכן התהפכה ב-2018. אולם בפועל, לאחר עליית מחירים כל כך משמעותית, ירידה של אחוז עד שניים איננה בשורה דרמטית. מה גם שהמעט שהושג אינו קשור בהכרח לתוכניות כגון המחיר למשתכן.
הירידה במחירי הדיור נובעת גם מהעלייה בגובה הריבית, אשר הקפיצה את עלויות המשכנתא, ובעיקר מהעלייה בהיצע הדירות - וזו כבר תולדה של מהלכים ארוכי טווח אשר הבשילו במהלך הקדנציה. אולי, כמו בצניחת מחירי הסלולר בשעתה - כשהיצרנים היו בעודף כושר ייצור הודות להשקעות עתק, וכמו בגידול הבלתי צפוי בקופת המדינה - בעקבות אקזיטים ואירועים לא צפויים, כחלון שוב היה במקום הנכון בזמן הנכון.
חשבונאות היא עסק יצירתי, יש שיאמרו אף אמורפי. כך גם הדיון על הגירעון בתקציב המדינה. הגדלת הגירעון היא כלי לגיטימי, ואפילו במחיר פגיעה מסוימת בדירוג האשראי, כל עוד מדובר ב"גירעון חיובי" - כזה שמייצר צמיחה והכנסות עתידיות. לא זה המקרה בהעלאת שכר המינימום או בתוכנית חיסכון לכל ילד (גם אם הם עשויים להיות הכרחיים בחלקם).
את הגידול הבלתי צפוי בקופת המדינה יכול היה שר האוצר לתעל לאפיקים מעודדי צמיחה - חינוך, השקעות, הקמת מפעלים או שיפור תשתיות, אולם את עיקר העודף הוא בחר להפנות לתוכניות ה"נטו" למיניהן. אין פסול בהחלטות כלכליות "חברתיות". אך כנווט הכלכלה מספר אחת של המדינה, חייב שר אוצר לחשוב גם על ההכנסות ומקורות המימון של המחר.
הגדלת הגירעון עשויה להיות נכונה כצעד אנטי מחזורי, כתמריץ לכלכלה בהאטה. אבל שר האוצר הגדיל את הגירעון בתקציב דווקא בעיתוי של אבטלה נמוכה וצמיחה נאה - עיתוי שבו נכון "להתקמצן", לא לפזר. כאשר הקליעים לא נשמרים בקנה, מאליה עולה השאלה: איזה צעד יישאר לו, או לבאים אחריו, לנקוט בשעת משבר? מה יעשו כשבאמת "ייגמר הכסף"?
ואכן, לאחרונה התבשרנו כי לאחר שנים של ירידה מתמדת ביחס החוב לתוצר , החל היחס לעלות מעט בתחילת השנה . חשיבות המספר הזה היא גדולה שכן הוא אחד הפרמטרים המשפיעים ביותר על חברות הדירוג העולמיות בבואם לדרג את מדינת ישראל, דירוג שמעבר ליוקרה שבו , מהווה שיקול בהחלטה של משקיעים בעולם אם לרכוש אגרות חוב שמנפיקה המדינה ובאיזו ריבית. עלייה ביחס, עשויה בהמשך לחלחל לדירוג ההשקעה ומשם לעלויות גיוס החוב.
גם ההחלטה המשמעותית האחרונה של כחלון - מענק לאינטל תמורת הקמת המפעל החדש, שעשוי להגיע עד 3.5 מיליארד שקלים - אינה חפה מבעיות. נכון שקשה לסרב לענקית בסדר גודל שכזה, עם הדיבידנדים המיידים הברורים. אבל תמורת אותו הסכום ניתן היה לעשות יותר - ובאופן פחות צורם - עם השקעה בעסקים קטנים ובינוניים, או אפילו בתחבורה. נראה כי גם כאן, כמו במתווה הגז, שר האוצר בחר בדרך הקלה מבחינתו.
בעיה נוספת היא העובדה שכחלון היה אחד משרי האוצר היותר מקורבים למוקדי הכוח הישנים - ההסתדרות, ועד הרכבת, עובדי חברת חשמל, נמל חיפה ועוד. אין כמובן יתרון לשר המתנגח באלה חזיתית לכל אורך כהונתו, אבל גם לקרבת יתר יש תג מחיר. זהו כנראה אחד ההסברים לתוספת של 22 מיליארד שקל, שקיבלו גמלאי המשטרה כנגד קיצוץ רוחבי ומיוחד. גם אם הייתה בכך השוואת תנאים הוגנת מול גמלאי צה"ל, התזמון ואופן היישום מעוררים שאלות.
בצד החיובי, הוביל כחלון בלהיטות את הרפורמות בפנסיה - הן בקרנות ברירת המחדל אשר הוזילו משמעותית את עלות החיסכון, כשכאן מדובר בהשקעה חיובית וארוכת טווח ; והן בסוגיית הפנסיה חובה לעצמאיים.
אין ספק כי כוונותיו של משה כחלון היו טובות, וכי הקופה שהוא משאיר אחריו אינה מצויה במשבר. ועדיין, יש כמה וכמה סימנים שצריכים להטריד מאוד את יורשיו. נחזיק להם אצבעות ונקווה שהמזל יעמוד גם לצידם.
התרעות פיקוד העורף