שוק הנדל”ן הישראלי נכנס ל־2025 בתחושת קיפאון עמוק. הריבית הגבוהה, המימון הכבד והאווירה הציבורית הקודרת יצרו מציאות של זמן המתנה. יזמים עצרו שיווק, רוכשים ישבו על הגדר, והציבור כולו היה שקוע בתחושת אי-ודאות שהביאה אותו, ובצדק, לנהוג בזהירות. עד שהתרחש דבר שלא קרה: התחילו לדבר על בחירות.
לא פורסם תאריך, לא פוזרה הכנסת – אבל האווירה הציבורית השתנתה. המשבר סביב חוק הגיוס, הסקרים שמצביעים על רצון ציבורי לבחירות, והתחושה שהשלטון הנוכחי עומד מול נקודת מבחן קריטית – יצרו משהו חדש: תקווה. או לפחות, תחושת תזוזה אצל חלק משמעותי בציבור. וכשהציבור מריח שינוי – גם השוק מגיב. ואת זה אנחנו רואים בשטח בצורה חדה.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בחודש מרץ האחרון לבדו נמכרו בישראל 7,870 דירות – עלייה של 2.9% לעומת פברואר, דווקא בעיצומו של הקיפאון. כ־39% מכלל הדירות שנמכרו ברבעון הראשון של 2025 היו דירות חדשות, לעומת כ־61% שהיו דירות יד שנייה, שזינקו ב־10.4% לעומת הרבעון הקודם – אינדיקציה ברורה לכך שהשוק לא מתעורר בזכות הריבית, אלא בזכות הרגש.
וזה לב העניין: שוק הנדל”ן הישראלי, אולי יותר מכל ענף אחר, מגיב לתחושות.
ולמען הפרספקטיבה – זו לא הפעם הראשונה שזה קורה. במערכות הבחירות של 2015, 2019 ו־2020 שוק הנדל”ן חווה תופעה דומה: עלייה חדה בהתעניינות סביב מועד הבחירות, שנבעה לא פעם מהקפאת רגולציה זמנית, ריכוך אכיפה והמתנה לשינויים פוליטיים שצפויים להשפיע על המיסוי, ההטבות והתנאים לקבלנים.
כך לדוגמה, במהלך מערכת הבחירות ב־2019 נרשמה עלייה של 12% במכירות דירות חדשות בחודשים פברואר–מרץ לעומת דצמבר–ינואר, וגם אז ייחסו זאת אנשי הענף לא לירידת מחירים, אלא לציפייה הציבורית לשינוי מדיניות “ביום שאחרי”.
התנהגות השוק בימי בחירות היא לא אנומליה – אלא דפוס חוזר. וכשאנחנו מזהים את הסימנים שוב – אולי כדאי לעצור ולשאול: מה השוק יודע שאנחנו רק מתחילים להרגיש?
התרעות פיקוד העורף