בחירות בישראל מוכרעות לרוב דווקא בארה"ב, ובאנגלית. בשבוע הבא, עם כינוס איפא"ק, העיניים והאוזניים יופנו לשם. בזירה הזו רק למועמד אחד לראשות ממשלה, וזה לא בני גנץ, יש יתרון.
ארה"ב הפכה בשנים האחרונות למגרש הביתי של ראש הממשלה. אין כמו נאום טוב, תקיף וסוחף בשפה האנגלית, שבועיים לבחירות. ובניגוד לבחירות 2015, שם נאם נתניהו נאום פרוגרמטי מול הקונגרס, ובניגוד לעמדת הממשל, דלתות הבית הלבן של ברק אובמה היו נעולות בנעילה כפולה. את מה שאמר אובמה כשהסביר מדוע לא נפגש עם נתניהו - "איננו מתערבים בבחירות של מדינה אחרת", דונלד טראמפ לא יטרח לומר. ודאי שטראמפ, שדורס כל הקדנציה שלו את הדיפלומטיה המקובלת, יתערב בבחירות בישראל. הוא יעשה מה שצריך למען בן בריתו. אמריקה היא באמת ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות כשקוראים לך טראמפ, או נתניהו. בשבוע הבא נצפה בנתניהו בנאום מהוקצע באנגלית, ונזכה לפגישה חמה, ואולי גם מלאת החופן מתנות וכותרות בבית הלבן, לצד חברו הטוב באמת.
ההחלטה של גנץ לנאום באיפא"ק אינה פשוטה. לכאורה, הוא צפוי שם להפסד מראש. גנץ נכנס לזירה שהיא אוהדת יותר לראש הממשלה, וקשה, קשה מאוד, להתחרות ביכולותיו של נתניהו. הוא מכיר את הניואנסים שמפנקים את הקהל ומרגיש שם בבית, הרבה יותר מאשר מול חבריו במרכז הליכוד. אבל מעבר לוועידה, העובדה שנתניהו יזכה לחיבוק חם מהנשיא, ונכון לזמן כתיבת שורות אלה גנץ לא הוזמן לקפה של היכרות בבית הלבן, תייצר את התמונה בישראל שרק מועמד אחד מבין אמריקאית, וכפי שהוכיח בקדנציה הזו, מחזק את ישראל מול הממשל.
אבל לאחר שאמרנו את כל זה, איפא"ק השנה הוא לא איפא"ק של פעם. כן, התמיכה בישראל איתנה, אבל התמיכה בראש הממשלה קצת פחות. השנה חצה נתניהו קווים אדומים מולם, בין שבסוגיות של דת ומדינה ובין שבחוק הלאום. יש להניח שנתניהו עדיין יתקבל בתשואות, אבל לא יהיה זה זהיר להניח שהם ירצו מאוד לשמוע את גנץ, גם אם לא באנגלית מצוחצחת. אם יועציו של גנץ הכינו לו נאום טוב, הוא יוכל להיכנס בדיוק לסדק הזה ולהרחיב אותו. טוב יעשה יו"ר כחול לבן אם לא יקדיש את מרב נאומו לסוגיות של ביטחון, אלא יתרכז בנושאים שמטרידים את יהדות ארה"ב והחברה הישראלית. חברי הוועידה ירצו לשמוע חזון אחר ליחסים בין יהדות ארה"ב לישראל, וכן גם תקווה לעתיד מדיני בין ישראל לבין הפלסטינים.
את "סיפור על שלוש מתנות", כתב אחד מגדולי הסופרים היהודים בסוף המאה ה־19, י.ל. פרץ, כדי לחזק את האמונה האלוקית של קוראיו. שלוש מתנות עומד לתת טראמפ לנתניהו. שתיים כבר ניתנו, והשלישית תימסר, מקווים אנשיו של ראש הממשלה, בשבוע הבא. אחרי העברת השגרירות מתל אביב לירושלים וההסתלקות האמריקאית מהסכם הגרעין, ברשימת המשאלות של נתניהו יש שני חלומות שרק טראמפ יכול להגשים.
האחד, לאפשר למרגל הישראלי ג'ונתן פולארד לצאת את גבולות ארה"ב, ולחזור עם מטוסו של ראש הממשלה לארץ הקודש. אולי במקרה, אולי לא, כפי שדיווחה השבוע דנה ויס בחדשות 12, צולם פולארד בשבועות האחרונים נכנס ויוצא מהקונסוליה הישראלית בניו יורק. מהלך כזה הוא שובר שוויון דרמטי. ישראל מחכה לפולארד שנים, ואם ישוב, תתרגש ישראל כולה ותכיר תודה למי שהצליח להשיבו הביתה. אבל את פולארד כנראה שאפילו טראמפ לא יכול לשחרר.
עוד לפני שהגיע לארצות הברית, עוד לפני שדרכה רגלו בוועידת איפא"ק, עוד לפני שחנתה שיירת ראש הממשלה בחצר הבית הלבן, העניק טראמפ לנתניהו את המתנה: הכרה אמריקאית בריבונות הישראלית ברמת הגולן. כשמדיניות החוץ של אמריקה נקבעת בפחות מ־280 תווים בטוויטר הנשיאותי, ההחלטה כבר נפלה, אף על פי שיש עוד דרך לעבור.
מבחינת נתניהו מדובר במתנה בסדר גודל משמעותי. התודה נמסרה כמקובל בדואר הדיפלומטי: הטוויטר. צחוק הגורל הוא שמי שניסה לקדם את המדיניות הזו לפני שנים היה מזכיר הממשלה של נתניהו, כיום איש כחול לבן, צביקה האוזר. כל אחת משתי המחוות הללו, אם יתבצעו, תהפוך את אפקט מנדלבליט ואת אפקט האיחוד שהביא לרשימת כחול לבן, לאירוע חיוור בקמפיין הבחירות של 2019.
השד של גבאי
אנחנו סוגרים שבוע עמוס וגדוש שבו שוב מצליח נתניהו לשלוט ללא עוררין בסדר היום הציבורי־תקשורתי. אף שהשבוע נחשפה פרשת המניות באופן שקושר אותו במידה כזו או אחרת לפרשת הצוללות - שאולי תהפוך לעוד חקירה פלילית נגדו - ואף שהניסיונות של אנשי כחול לבן להסיט את הדיון לשם, כל המדינה עסקה השבוע בפריצה לטלפון הנייד של גנץ ובמה שיש או אין בו. נתניהו ושליחיו לא הרפו, ובכל כינוס פוליטי או ראיון, חבטו בגנץ על הפרשה הזו.
בכחול לבן הורגש השבוע שינוי בקו האסטרטגי של הקמפיין. אחרי שגנץ שתק, שתק ושתק - וניסה להפוך את השתיקה לגימיק - בשבוע האחרון הוא לא מפסיק לדבר. אנשי כחול לבן הבינו שהסתרתו לא מועילה להם בסקרים, ושלחו אותו לבליץ ראיונות ופוטו־אופים. הראיונות שנתן לא היו מרתקים ולא היו מלאי כותרות - אולם חשיבותם היא בעצם קיומם.
הסקרים שפורסמו לקראת סוף השבוע החזירו לכחול לבן את הצבע לפנים, את ההובלה ואת הפער מול הליכוד ל־5 מנדטים. תמונת הגושים לא השתנתה: הגוש של המרכז־שמאל עדיין בנחיתות לעומת גוש הימין־חרדים.
בחירות הן עניין רגשי, לא שכלי. מי שמצליח להפעיל את הרגשות של בוחריו ומניע אותם לקלפיות, מנצח. החיבור של בוחרי הליכוד לנתניהו מוכח ומובן, הוא שם כבר רבע מאה. נתניהו יודע לנגן על הרגשות של בוחריו: פחד, נרדפוּת, הערצה, אהבה וסלידה. בעוד גנץ, למרות ניסיונותיו לעורר בעיקר את רגש התקווה, מתקשה מאוד לעשות זאת, אבי גבאי החליט לנסות להפעיל את הרגש והוציא השבוע את השד העדתי מהבקבוק בקמפיין "נתניהו גזען". גבאי רוצה לעורר את רגשות הכאב והקיפוח, ולהפנות את הזעם על גזענות עדתית ארוכת שנים כלפי ראש הממשלה. הוא מנצל ציטוטים מהעבר, ומשתמש בדבריהם של רוני מאנה ומירי רגב, שטענה כי הודרה מהקמפיין ורמזה כי הסיבה לכך היא שהיא מזרחית.
בכירים במפלגת העבודה סולדים מהקמפיין הזה. "הבוחרים שלנו סולדים ממנו ובורחים לכחול לבן", אומר בכיר במפלגה. כשעמיר פרץ עמד בראש העבודה, הוא התחייב לסגור את השד העדתי בתוך הבקבוק ולהשליכו לים. מעולם פרץ לא עשה שימוש במוצאו במסגרת קמפיין בחירות. אומנם גבאי מבין שהקמפיין הזה לא יסייע לעבודה, אבל המטרה שלו היא אחרת: להקטין את הליכוד. "מצדי שהבוחרים יעזבו את הליכוד וילכו למפלגות אחרות, כולל כולנו של כחלון וכחול לבן, העיקר שלא יצביעו ליכוד", הסביר השבוע בשיחות סגורות.
גבאי יודע שגורלו הפוליטי כבר נחרץ. הוא כבר נשמע אומר שהוא עושה תרגילי צוואר, כי הוא מבין שהסכין המטאפורית של חבריו כבר נשלפה ורק מחפשת מועד לקצור את ראשו. בינתיים הוא לפחות משתדל לא למות בלי קרב, ולנסות לפגוע קצת בנתניהו.
הכותב משמש ראש הדסק הפוליטי בכאן חדשות, תאגיד השידור הציבורי