נתחיל מהפאנץ': אם עמיר פרץ ואיציק שמולי מתכוונים לזחול לתוך ממשלת ימין־מתנחלים־חרדים־עסקנים־ותרנים, ראוי שיתפצלו ממפלגת העבודה וישאירו את המוסדות, הפעילים, הנכסים והתקציבים של המפלגה מחוץ לממשלת נתניהו. שייצאו להרפתקה הזאת על חשבונם ועל חשבון מי שמאמין בהם ולהם. יש להם שני שליש מהסיעה, ובואו, זאת לא תהיה הפעם הראשונה שפרץ עוזב את מפלגת העבודה בשביל להיכנס לממשלה של נתניהו.

אבל זה לא קשור להבטחות שהופרו. זה קשור לאחריות. פרץ כבר לא יהיה מנהיג היסטורי של השמאל, זה ברור. גם שמולי, שבבחירה בין הערכים והעקרונות לבין העסקנות והשררה, בחר בעסקנות. אבל יש כאן משהו גדול משני אלו. הסיבה שהעבודה צריכה להישאר מחוץ לממשלת נתניהו החמישית, גם אם חלק מחבריה לשעבר נמצאים בתוך הממשלה, היא המורשת שלה.

השורשים של העבודה הם שורשיה של המדינה. מפלגת העבודה יותר ותיקה ממדינת ישראל, ועם מורשת כזאת מגיעה אחריות. אפשר רק לנחש מה בן־גוריון היה אומר לפרץ ולשמולי אם הוא היה כאן היום. בן־גוריון לא כאן, אבל ויקיציטוט כן.

מצאתי כמה דברים שבן־גוריון אשכרה אמר: "מדינאי, שהשלטון בשבילו אינו מטרה אלא אמצעי לשרת עמו ואידיאל חייו, חייב לבחון את הנסיבות, התנאים והצרכים של זמנו ומקומו, וגם כושרו, סגולותיו ונטיותיו, כשהוא בא לקבוע אם רצוי שיוסיף לעמוד ליד ההגה או שיסתלק זמנית או לחלוטין".

אז נכון, אנחנו בזמנים ובנסיבות מיוחדים. אבל כושרו, סגולותיו, ובעיקר נטיותיו של פרץ, מכריחים אותו להסתלק מההגה של מפלגת העבודה, בטח ובטח אם הוא מתכוון להיכנס למכונית של נתניהו. זוהי ממשלה של ימין לאומני וגזעני, שתייגה את הערבים והשמאל כאויבים.

פרץ ושמולי, שיהיה לכם ברור על השותפים החדשים שלכם: הם אוהבים את הדמוקרטיה רק כאשר המפעילים שלה נמצאים בשלטון. כשתוצאות הבחירות לא לרוחם - הדמוקרטיה הופכת לאויבת.

פרץ ושמולי ייכנסו לממשלה אם זה מה שהם רואים לנכון. שינסו "לתקן", "לאזן", "לבלום" מבפנים. אבל שלא יגררו את המורשת של בן־גוריון, לוי אשכול, גולדה ורבין - לתוך הבוץ של נתניהו.

הכותב הוא סמנכ"ל "מחזקים" למען שלום ודמוקרטיה.