שערוריית מחירים כזו לא פגשנו זמן רב: בקבוק פפסי מקס אישי ב־16 שקלים! ואלה לא כל החדשות הרעות, הסכיתו. טיילנו באמצע השבוע במתחם התחנה בתל אביב. לא ברור מדוע, אבל גם הוא – כמו מתחם שרונה – לא ממש שוקק חיים. אפשר לומר אפילו להפך: מזמן לא ראינו שממה כזו בתל אביב, בפריים לוקיישן, שני מטרים מהים.
בתי הקפה ריקים מאדם, המוכרים בחנויות משועממים, אפילו החתולים הולכים אנה ואנה בכבדות. לאנשים אנטי־סוציאליים כמונו, זהו מקום אידיאלי: הילדים יכולים לשחק בכדורגל ברחבה שבין המסילות מבלי שיפריעו להם, ואנחנו יכולים ליהנות משקט הרואי – ללא צפירות מכוניות וללא קריאות מגפונים. מקום תיירותי כושל, אבל הרווח כולו שלנו.
לפנות ערב חשנו רעב ושמנו פעמינו ל"איטלקייה בתחנה". האוכל האיטלקי נחשב לזול במיוחד - זו הסיבה שבכל אירוע משפחתי המוני אנחנו מעדיפים לגרור את זקנינו וטפנו למסעדה איטלקית: הפסטות – שבסיסן הוא קמח ומים – זולות כחומר גלם, ולרוב גם זולות בתמחורן, ומחיר ארוחה משפחתית רחבה לא משתווה ולא מתקרב לארוחה במסעדת בשרים למשל.
בחזרה להתחלה: התעלפנו ממחיר בקבוק הפפסי מקס האישי, אבל לא התקמצנו. אמרנו לעצמנו שזהו, כנראה, המחיר במקום תיירותי, ובטח שכר הדירה של המסעדה מרקיע שחקים. כה התאכזבנו לגלות שהקולה הוגשה בטמפרטורת החדר, ולצדה כוס גדולה עם קרח. “אין קולה קרה", התנצלה המלצרית. יש ברירה? נספוג גם את זה.
התפריט כאן יקר ברובו: פיצה מרגריטה פשוטה ב־72 שקלים, היקרה ביותר היא פיצה טריפונגי עם שלושה סוגי פטריות ב־88 שקלים. גם הפסטות, שאפשר היה לתמחר אותן ב־40 עד 60 שקלים, מתומחרות כאן במחירים שהם קצת מעל לפופיק: ספגטי אלה אוליו ב־70 שקלים – והוא גם הפסטה הזולה ביותר בתפריט, פסטה שמנת סלמון ב־88 שקלים והיקרה ביותר – ניוקי מוקפץ עם שרימפס וחמאה ב־128 שקלים.
אולי הצילום ימחיש זאת. עם זאת, חייבים לציין שטעמו היה טוב והדג היה עסיסי. לצדו, אנטיפסטי. מי שמדמיין שלל ירקות בוודאי יתבע את עלבונם של האיטלקים – רק גמבה אדומה ודלעת, סה טו. וכדי להשלים את הפאזל, עלי רוקט עלובים הונחו בפינה, אולי כדי למלא את הצלחת, כולם עייפים, שפופים, חלקם מצהיבים. מיהרנו לשלם ולחזור הביתה, לשתות פפסי מקס קר מהמקרר ולהבטיח זה לזה ברגע של חולשה: ל"איטלקייה" לא נשוב.
“איטלקייה בתחנה", מתחם התחנה, תל אביב, 03־9331922 (לא כשר).
התרעות פיקוד העורף