שלוש פעמים קראנו ״וואו״.
פעם ראשונה, כשנכנסנו למבנה הענקי שבו שוכנת ״קלארו״. תקרה גבוהה כמו בהיכל יד אליהו, הכל פתוח, רחב, עצום בכל קנה מידה קולינרי. גם במסעותינו הקולינריים בחו״ל לא נתקלנו מעולם במפגן כוח שכזה.
מתברר שמאחורי 1,100 המטרים הרבועים של המבנה הטמפלרי הזה מסתתרים סיפורים מרתקים על סוכני חרש, על מיליארדי שקלים ועל הרבה יותר מארבע כוסות. המבנה הוקם לפני 130 שנים ושימש תחילה כיקב התעשייתי הראשון בישראל. בזמן מלחמת העולם השנייה הוא אכלס את מפקדת המחנה הבריטי, לאחר מכן שימש כבית דפוס של הדואר העברי, כמטבעה של בנק ישראל שבה הודפסו השטרות ומאוחר יותר שימש אף את המוסד - כך, לפחות, לפי מקורות זרים. בשורה התחתונה, גודלו עשוי להרשים את הנכנס בשעריו ועלול להרתיע את מי שמחפש אינטימיות. ״קלארו״ מיועדת לסועדים שאוהבים לחגוג עם בני משפחה או חברים, ופחות למי שמחפש ארוחה רומנטית לאור נרות. הרעש, אגב, בהתאם.
ה״וואו״ השני נפלט לאחר שנח-שפנו למספר אנשי הצוות הפועלים ב״קלארו״. נדמה שהמטבח מכיל יותר מ-20 עובדים בו זמנית, והוא מתפרס על חלק נרחב מהחלל כולו. כחלק מחוקי השימור הקשיחים, נאסר על שהכל קשיח, שאין גמישות - וחבל.
ה״וואו״ השלישי הגיע עם המנה הראשונה: ריקוטה חמה טרייה, שאת מימיה סיננו בעצמנו באמצעות מסננת שסופקה לנו, והיא הייתה טעימה כפי שמעולם לא חווינו. איתה מוגש בריוש מקמח מלא, קרם תרד וקונפי עגבניות - והם משלימים את החוויה לכדי מסעירה (48 שקלים), עד כדי כך. סלט הסלקים הצלויים טעים, אם כי חסר השראה כלשהי. למרות מחירו הגבוה ביחס לחומרי הגלם (48 שקלים), הוא לא מביא עמו בשורה או חידוש, אף שמצאנו בו מוצרלה בופאלו וכמה צנוברים נודדים. במנת דג הפורל
מנחל דן (96 שקלים) מצאנו את הריגוש בדמות חזרת לבנה שטעמה דומיננטי ומשתלב היטב עם העישון הקל שעבר הדג הצפוני. גם סלט תפוחי האדמה שעל מצעו הונח הדג הביא עמו חמצמצות אשכנזית נעימה, רק חבל שהדג הגיע נא בחלקו הפנימי, וקלקל את הציון המושלם.
סביר להניח שנשוב לכאן בקרוב, אולי אז נמצא ״וואו״ רביעי.
״קלארו״, הארבעה 32, מתחם שרעה, תל אביב, 03-6017777