היום, מלבד משרדים, מרפאה אחת מוצלחת וחנויות חצי־רפאים, אין בו כלום, רק מסדרונות ארוכים ועצובים. מסעדות הדגים והבשרים הפרוסות מחוץ לו אינן מביאות בשורות קולינריות: חלקן טובות, חלקן טובות פחות, חלקן תיירותיות ומנצלות את המיקום היפהפה להגשת אוכל בינוני. ועדיין, בסופי שבוע כולן זוכות מההפקר. גם מי שלא טרח בערב שבת ולא הזמין מקום, מסכים להמתין בתור – העיקר לנצל את מזג האוויר האביבי ואת תחושת המיאמי באוויר.
והנה, כמו עוף החול, צצה מסעדה חדשה שנוסכת בנו תקווה לעתיד טוב יותר – “קאסה בלה". אחרי שהמקום שבו שוכנת המסעדה שהה בשיממונו במשך תקופה ארוכה, לקח על עצמו זוג צעיר, מלא כוונות טובות וחלומות ורודים, הקמת מסעדה איטלקית, ראשונה בקניון. פנים המסעדה מעוצב בטוב טעם ומואר באופן מחמיא. אנחנו הושבנו, לצערנו, במתחם החיצוני, היפה פחות, אבל מה לנו כי נלין. לפחות מצאנו מקום, בזמן שמשפחות שלמות מידפקות על הדלת.
המולה בחוץ – ובפנים. עומס של סועדים מביא ברכת הכנסה למסעדה, ובצידה גם קללה: כשאין מספיק מלצרים, השירות חצי קלאץ׳. בדיעבד, מתברר שגם מסעדה זו, כמו רבות אחרות, סובלת ממחלה חשוכת מרפא: מלצרים מפונקים שמחליטים באותו היום לא להגיע לעבודה. וכשזה קורה, אנחנו מקבלים אותה המנה שלוש פעמים בטעות לשולחן, והמנה הראשונה מגיעה קצת לפני הקינוח. כשביקשנו לשוחח עם הבעלים, התברר שהוא מנקה את השירותים. “אין עובדים", הסביר לנו אחר כך, “אני עושה הכל". אי אפשר שלא לחוש אמפתיה, ולפתע זה לא נשמע רעיון רע כל כך, לאכול ארנצ’יני לקינוח.
מחמאות מורעפות על האוכל. גם אם הוא נטול בשורות קולינריות, לפחות הוא מוגש לפי הספר. אין בו הברקות, לא תטעמו כאן מנות שלא טעמתם בעבר, ועם זאת, האוכל טוב, בחלקו טוב מאוד. הארנצ’יני אכן היו יפהפיים, מגולגלים בעדינות וממולאים בגבינות טובות, על מצע רוטב חמאת עגבניות ופרמזן (49 שקלים). גם סלט הבוראטה, על העגבניות הטריות והגבינה המרוכזת (אנחנו פחות בעד בוראטה נשפכת כמים), הגיע טרי וכיפי, אם כי הוא מתומחר גבוה מדי (73 שקלים).
התענגנו על שתי מנות עיקריות קלאסיות: פילה סלמון בתנור, שהגיע כנתח נדיב, מטופל בעדינות ומתובל במדויק, עד שאפשר היה להאמין שהוא מוגש במסעדת דגים משובחת (135 שקלים); ופילה בקר צלוי על הגריל, עשוי מדיום בול על השעון, עסיסי, אדום ומגרה מאוד, ולידו רוטב שמנת פלפלת וירקות. בול בפוני (120 שקלים).
התרעות פיקוד העורף