השקט הוא הדבר הראשון שפוגשים ב"הבאגט של אורי" בלב באר שבע. בשעת צהריים תנועת האנשים בדוכן ובסביבתו סואנת, שישה זוגות ידיים עמלים במטבח ובדלפק ההגשה על התקנת הסנדוויצ'ים העמוסים, אבל שקט לגמרי - כמעט בלי מילים, כמו מכונה מתוזמנת היטב - עד שלפעמים נדמה שאפשר לשמוע את הבאגטים מתפצחים בפיותיהם של הסועדים.

התפריט בדוכן בנוי להשביע את הלקוחות בכל שעה של היום: מבחר באגטים עם חביתת ירק, טונה, שקשוקה או שניצל. אורי כהן מספר שהטריות וההקפדה על הרכבה מדויקת של הבאגטים הן הסודות שלו: "אצלי אתה מקבל את הבאגט האחרון של היום בדיוק כמו שיצא הבאגט הראשון על הבוקר - שניהם אותו הדבר. מה שמיוחד כאן זה היחס ללקוחות ושיתוף הפעולה בין העובדים, זה קומפלקס אחד שלם". חלק מהעובדים בדוכן הם בני משפחה - משי, בנו הצעיר של אורי עובד כאן וגם רעייתו ענת מגיעה לסייע בשעות העומס לצד עיסוקיה כמאפרת כלות וציירת.

"להורים שלי היה עסק של פלאפל. ב־1986 הייתי נשוי טרי, העבודה בפלאפל הייתה מאוד קשה והחלטתי להיכנס לענף הבאגטים", מספר אורי על תחילת הדרך, זמן לא רב אחרי שהשתחרר משירות בקבע כמדריך צניחה. "הייתי הראשון שהתחיל עם באגטים בבאר שבע. עד היום יש לנו צוות עובדים מיומן וטוב, אנחנו עובדים באמונה ויש לנו כשרות בד"ץ".

מאז תחילת הדרך עבר מרכז העיר שינויים רבים, מוקדי המסחר החדשים שנפתחו בקניונים ובאזורים שבפאתי העיר מושכים אליהם קהל גדול, אבל התנועה סביב הדוכן לא פסקה. "יש פה הרבה בנקים, אז אנשים מגיעים לבנק", מסבירה ענת כהן, "ובכלל, אנשים מגיעים מכל מקום לאורי, יש כאלה שעובדים בקניונים ובאים לאכול כאן".

האגדה מספרת שגם מחוץ לשעות העבודה קשה לתפוס את אורי בלי באגט. "אין לי רכב פרטי ואין לי טלפון, אני מתנהל ברגל או באוטובוס, ואין מצב שאין עלי סנדוויצ'ים", מספר אורי בחיוך, "אם מישהו בא אלי ואומר לי שהוא רוצה את הבאגט של אורי - אני מיד מביא לו".

מי הקהל שמגיע לכאן?
"כולם מגיעים - מההומלס שמקבל ארוחה ועד ראש העיר הנפלא שלנו. הכתובים שלנו מדברים על נתינה בעין יפה לאביונים. בכל בוקר אני קם מוקדם ומתפלל, יושב קצת ללמוד ומזדרז להגיע לכאן כדי לראות שהעובדים מכינים את הכל. חשוב לי להיות מעורב בכל ההכנות. כל בני הישיבות בעיר אוכלים פה, וברוך השם אני זוכה להכניס למקומות האלה אוכל. כשתלמידי חכמים יושבים ואוכלים ומברכים - זה הברכה, זה המקום שלי".

מה הסוד של המקום?
"אצלי אין סודות. מי שמבקש משהו אני מגלה לו מיד, כי את הסוד האמיתי שלי אין לאף אחד - הכל נעשה לשם קדושה. כל סנדוויץ' שאני מכין - אני לא שומע ולא רואה אף אחד, אל תדברו איתי בכלל כי אני לגמרי בסנדוויץ'. אם אני לא נוגע בבאגט - זה יוצא רק 80 אחוז. יש מצבים שאני מכין מנה, מושיט אותה ללקוח ומחזיר אותה לפני שהוא לוקח, כי אני מרגיש שמשהו עדיין לא מושלם. זה חייב להיות מדויק - בחלוקה, במריחה, במשהו שחסר".

נשמע שאתה חי את הסנדוויץ'.
"אני עם זה כל הזמן, גם כשאני לא כאן. לפני כמה שנים ירדנו לאילת ולקחנו סנדוויצ'ים איתנו, פתאום כמה חבר'ה שישבו ביחד זיהו אותי וצעקו לי: 'מה נשמע, אורי?'. שלפתי להם סנדוויצ'ים וחמוצים, הם היו בהלם".

מה היה כריך הילדות שלך?
"גדלתי בבית עיראקי עם שישה אחים, ותמיד כל החברים היו באים אלינו ואבא היה פותח שולחן ומכין להם לאפה - שהיום קוראים לה 'סביח': ביצה קשה עם חצילים, פטרוזיליה וקציצות ירק שאמא הכינה. כל הילדים של השכונה היו אוכלים אצלנו ואחר כך לא אוכלים בבית בגלל זה. במשך שנים אמרתי לאנשים שכשאני אהיה גדול אני אעשה סביח. לפני שנתיים פתחתי את הדוכן בימי שישי בחופש הגדול רק כדי למכור סביח. עשיתי את זה בשביל הנשמה, זאת הייתה חגיגה, והגשמתי חלום".

"הבאגט של אורי", החלוץ 77, באר שבע 08־6280015

הכריכים שעושים את ישראל: "אני לא שומע אף אחד, אני לגמרי בסנדוויץ'"

מה הסוד של אורי כהן? צוות מיומן שעובד כמו מכונה משומנת, הקפדה על ניקיון וטריות, שקד מופתי וחלום ילדות אחד. סיפור על מוסד שמתפצח בפה 33 שנים