היו שנים, ממש לא מזמן, שבהן להגיד "אני עובד ברמת החייל", היה כמו לומר: "אני מרוויח שלושים אלף שקל בחודש ויש לי טסלה ותן-ביס", בלי להזכיר את המילה "הייטק". מה נשאר מכל זה? לא הרבה. בעצם, אחרי ביקור בסביבות מה שהיה עד לחודש ינואר השנה "שוק הצפון", הרי שההגדרה הנכונה יותר תהיה – כלום ושום דבר.
רק לפני עשר שנים נראה המתחם הזה כמו ההימור הכי בטוח בישראל: דוכני אוכל בחתך גבוה, קצביית בוטיק, דוכן של דגים ומאכלי ים, מעדנייה, מבשלת בירה, דוכן הירקות והפירות הטוב בעיר... חלומו של כל פודי, לפחות על הנייר.
לא התנחל בלבבות
הכל או כמעט הכל, היה יקר – וספקנים שטענו ששכר דירה בגובה 40% מהמחזור הוא לא הגיוני, היו כבר מהרגע הראשון, אבל למשך הרף עין, היה המתחם הזה הכי חם בעיר.
מה גרם לו להתקרר במהירות שפוררה אותו לחלוטין? וואו, קשה לדעת מאיפה להתחיל... אולי מהעובדה שהשכנים האמידים לא הפכו אותו למתחם קניות שכונתי. אולי מהעובדה שהוא לא היה אטרקטיבי מספיק כמתחם, כמו נניח שוק האיכרים בנמל תל אביב, שמעבר לאטרקציה הקולינרית (הלא מספיק טובה ביחס למחיר, לטעמי) משלב גם בילוי משפחתי – מבתי קפה ומסעדות עם נוף לים ועד לשופינג.
ואולי זו העובדה שעובדי ההייטק לא אימצו אותו לקניות של מזון הביתה, אלא רק כריכוז של מזללות להפסקת הצהרים שלהם, וכמובן שהיה גם אירועים הרי גורל ברמת המאקרו. הראשון שבהם היו סגרי הקורונה, שמהם התקשה המתחם להתאושש, לא רק בגלל הנזק הישיר, אלא גם בגין העובדה שהייתה זו תחילת עידן העבודה מהבית.
השני שבהם היה עבודות התשתית על הקו הירוק של הרכבת הקלה, שהניפו דגל אדום של פקק תנועה מהחמורים בישראל בסביבות הרחובות הברזל, ולנברג, שטרית ועוד. שני אלה דרדרו אט אט את מעמדו של המתחם, שגם כך סבל מבעיות בסיסיות. בגללן החלה נטישה המונית של המשרדים ברחובות הסמוכים, פעם מעוז ההייטק של ישראל – כך שאפילו לקוחות ה"תן ביס", שעוד איכשהו סייעו לכמה דוכנים להחזיק את הראש מעל למים, התמעטו מיום ליום.
כך אירע שאת המלחמה שבאה בעקבות טבח 7 באוקטובר, פגש השוק כשהוא כבר חולה וחלש – ובינואר 2026, לפני פחות מחצי שנה, קרס סופית אל תוך עצמו ונסגר.
מגדלור של איכות
לא רק הוא, גם מסעדות ששגשגו ברחובות הסמוכים נסגרו בזו אחר זו. מקומות שפעם אי אפשר היה להשיג בהם שולחן ללא הזמנה מראש, ננטשו וסגרו את שעריהם (או העתיקו את פעילותם לאזורים אחרים).
ובכל זאת נותרה באזור מסעדה אחת שמעוררת תקווה בעצם ההוכחה שאיכות יכולה לפעמים לנצח כל משבר ולצלוח כל טרנד: מתחרות, דרך טרנדים כמו צמחונות (שלא לומר טבעונות) ועד לתמחור יקר, שעומד בסתירה כמעט מוחלטת למחלת ה"שפדת" (מלשון שיפודים) שנועדה להוזיל את חוויית הבילוי ברבות ממסעדות הבשרים של העיר.
הכוונה היא ל"הדסון" אולי מסעדת הבשרים האיכותית בישראל, שכל הנכנס בשעריה יודע שהוא עומד להיפרד מכמה מאות שקלים, אבל גם להנות כפי שקרניבור אמיתי לא יכול להנות בשום מקום אחר.
החוויה כאן אינה זולה, בלשון המעטה, אבל להצדקת המחיר הגבוה יש רשימת נימוקים מכובדת: מהנתחים המשובחים היישר ממרתף היישון הגדול בישראל, דרך צוות של מקצוענים – מהמארחות בכניסה, דרך המלצרים ועד לברמנים - ומעל כל אלה עומד הניהול הקולינרי והמקצועי של השף מתן אברהמס, שיש לי הכבוד לומר שאני מכיר אותו ומוקיר את פועלו עוד מהימים שבהם היה שף מתחיל במסעדת בשרים בשם "אודאון" ברחוב הארבעה בתל אביב (אפרופו מתחמים שירדו מגדולתם), לפני כמעט 25 שנה.
אכלנו את המנה החלומית שנקראת "חלונות ניו יורק" – נתחי סינטה ברוטב סמיך וכמעט-מתקתק, קראסט אנטרקוט (שמוכנת מהשכבה שמכונה בעגה המקצועית "מכסה") והמבורגרים (בתוספות שהפכו אותם למאוד לא כשרים, אבל צדיקים מאתנו יכולים גם בלעדיהן), שהם ללא ספק הכי טובים בעיר. לצד ההמבורגרים ניקינו את המצפון על כך שהפעם לא בחרנו בנתח עסיסי על העצם, עם סלט קיסר.
תפוחי אדמה קטנים ועגלגלים מטוגנים בשומן של הבשר, קרפצ'יו נהדר וסלט עגבניות שרי בשום, בזיליקום, שמן זית וחומץ בלסמי, נוספו להזמנה על חשבון הבית.
קינחנו בעוגת גבינה באסקית (שחוזקה בקרם ברולה, גם הוא ללא חיוב), שאותה שטפנו פנימה עם השלוק האחרון שנותר מבקבוק "בלאן דה בלאן" של יקב פלטר (שמתומחר כאן באופן סביר מאוד: 250 שקל).
כל הטוב הזה הסתכם לחשבון של כ-760 שקל, שגם אם נפחית ממנו שליש בגין היין ואת כל המנות שבהן צ'ופרנו (הצוות ידע שנישאנו רק כמה ימים קודם לכן והגיב בהתאם...), יוצא לא זול. מצד שני, בעיר שבה כריך, קפה וסודה יכולים להגיע ל-100 שקל, אי אפשר להתלונן על המבורגר שמחירו שואף לאותו הסכום.
מהאיגרא-רמא של "הדסון" יצאנו לבירתא עמיקתא רחוב הברזל והלב נחמץ: מפרבר ההייטק התוסס שהיה פה פעם, נותר בעיקר המרכז הרפואי "אסותא", שמצליח לתמוך בכמה בתי קפה ושאריות של משרדי הייטק שמתחזקים כמה ברי סלטים ומסעדות עם אוכל "חצי ביתי".
נחמה פורתא נרשמה בכל זאת בדרך הביתה: שעת אחר הצהרים ורחוב ראול ולנברג בואכה שטרית, שפעם תזמן שעה של זחילה בין רחוב הנחושת ועד לרמזור של שדרות רוקח, נצלח בחמש דקות. ספק אם יש בדברים משום הקלה למי שתקוותו להפוך למסעדן מצליח נותרה על רצפתו הריקה של "שוק הצפון" - פעם מתחם האוכל הלוהט ביותר בעיר.
התרעות פיקוד העורף