אין לי אנרגיות לבזבז על רפי שכל מסוגו (כלומר, אני מאוד מעריך את הסצנה הקולינרית בישראל, אבל לאיטליה מגיעים תיירים מכל העולם כדי ללמוד קולינריה, בעוד שלישראל הם אינם מגיעים למרות אוכל טוב – ולרוב לא איטלקי בעליל), אלא רק לבקש ממי שלא שוכנע עדיין במופרכות של אותה הצהרה, לסור לשוק הנמל תל אביב.
אגב תיירות: בתל אביב תתקשו למצוא, אפילו בסוף חודש אוגוסט, כלומר שיא עונת התיירות, יותר מדי תיירים שאינם יהודיים. אשר לבני עמנו שהתקבצו הנה מהניכר – יש מצב שכולם חיפשו כמוני מה לאכול במתחם השוק.
הביטוי "שוק איכרים" עלול להטעות, שכן אלה מגיעים להאנגר 12 בנמל תל אביב רק בימי שישי, לקראת סוף השבוע. באמצע השבוע פועל המתחם הזה תחת השם "שוק הנמל" כפוד-קורט לכל דבר ועניין: קח באגט מזה, או פסטה מההוא, לחמנייה עם המבורגר מאחד או גלידה מהאחר.
כלומר יש קצבייה ויש חנות דגים ויש קצת ירקות ופירות ואפילו דוכן גבינות, אבל הווייב שונה בתכלית מאשר זה שיש כאן בימי שישי למשל, עת גם תושבי קבע סרים למתחם כדי להצטייד בחומרי גלם איכותיים (ויקרים) לקראת שבת.
תל אביב מנהלת יחסי אהבה-שנאה עם מתחמים בכלל ועם נמל תל אביב בפרט. למזלו – ולמזלם של העסקים בו (לאו דווקא עסקי קולינריה) הוא מושך לא מעט מבקרים, תיירי-פנים וחוץ שממלאים את המסעדות ובתי הקפה: מ"תריסר" היוקרתית (שבמתחם השוק, בקומה העליונה) ועד "ארומה" שבמרחק של כמאה מטר – וממאפיית אבולעפיה (שבכניסה הצפונית לנמל, שלנצח תיקרא "מונטנה") עד ל"יוליה" המצליחה והכיפית שבקצה ההפוך שלו – וביניהן עוד לא מעט עסקי אוכל, קטנים כגדולים.
הדג נשך
בזיכרוני נחקק כריך ההרינג ההולנדי שלה כאחד הטובים בעיר, אם לא בארץ. אם כריך דגים טוניסאי למשל, כמו פריקסה, הוא ערב רב נדיב במיוחד של מרכיבים ושפע של טעמים, הרי שכריך ההרינג הוא מינימליסטי: קח לחם טוב ושים בפנים את הדג המשומר האיכותי ביותר – וכל שנדרש לך בצד הוא שוט של וודקה קפואה או בירת לאגר בהירה וצוננת.
כל זה נכון, אבל לא בישראל – המדינה הכי לא מינימליסטית בתבל. לכן נוספו לכריך ב"שרי הרינג" גם גבינת שמנת, בצל ירוק, מיץ שנסחט מעגבניות שרי ומעט פלפל צ'ילי טרי. הבאגט אגב, הוא מהמעולים שתמצאו בישראל (אם חושיי אינם מטעים אותי, הרי שהוא מתוצרת "לה מולאן" ברחוב בוגרשוב 72, תל אביב, יצרנית הבאגטים הטובה בישראל).
זה לא שהבאגט של שרי הרינג לא היה טעים, אבל משהו בכמויות נדפק לגמרי: בכריכים שלנו היה צריך לחפש את הדגים. אז הבאגט היה טרי עד לרמת מתפצח בפה והתוספות היו אחלה, אבל דווקא הכוכב כמעט שנעדר מההצגה – וחבל.
שני טיפים אם אתם כבר סועדים במקום: לכו על ההרינג ההולנדי. הוא מעט יקר יותר, אבל גם טעים הרבה יותר. עוד טיפ הוא להשקיע בשדרוג הכריך בעזרת תוספת דג. זה אומנם יביא אותו למחיר מגוחך לסנדוייץ', אבל לפחות לא תיאלצו להתגעגע להרינג בין ביס לביס.
כלא רמלה
אם בשרי הרינג נרשמה אכזבה מסוימת, שחייבה אכילה רגשית נוספת הרי שמכאן זה רק הלך והתדרדר... למען הסר ספק: הייתי מוכן לשלם כל מחיר תמורת הכריך החסר של שרי הרינג, לו היה חוסך ממני מישהו את הבורקס והנקניקייה שעימם המשכנו את ההרפתקה.
אולי צמד המילים "אפייה במקום" היה צריך להרחיק אותנו מהתקווה לחוויה דומה, אבל הבורקס במחיר של 39 שקלים היה רחוק מאוד מכל זיכרון רמלאי, אלא אם יש לכם זיכרונות מכלא רמלה – כי משהו רע מאוד קרה לו בדרך הקצרה לתל אביב.
הלכנו על שילוב של גבינה ותרד, רק כדי להיות עדים לתופעה מדהימה: בעוד מעטפת הבצק הייתה יבשה על גבול הבלתי-אכיל, הרי שהפנים הבינוני-מינוס (הן באיכות הגבינה והן בכמות התרד), היה כלבה רותחת (הנוזל הוולקני, לא נקבת הכלב). החמוצים ליד היו מקופסה של "בית השיטה", הרסק היה נטול אופי – והמנה הייתה גרועה כל כך עד שאם אנסה לגייס את כל ההבנה שיש בי לכך שמדובר בפרנסה של אנשים, לא אוכל לכנותה אלא "סתמית".
אם קיווינו שהנקניקייה בלחמנייה תציל את הפסקת הצהריים העגומה שלנו, הרי שכאן האכזבה הייתה גדולה אפילו יותר. לומר שאנו לקוחות נאמנים של ערן ביק יהיה בבחינת לשון המעטה. אין פעם שבה נעבור באיטליז שמוכר מתוצרתו ולא נצא עם חבילת נקניקיות גורמה מתוצרתו. רוצה לומר: אנחנו מלאי הערכה כנה לאיש ופועלו.
מראש הנחנו שנקניקיית עוף או בקר תהיה מוצלחת פחות מאלה שאהובות עלינו, אבל זאת שהוגשה לנו בלחמנייה הייתה יבשה וחסרת אופי עד ששום מטבל לא עזר לה להתרומם. בהתחלה ביקשתי "דאבל ביק", כלומר שתי נקניקיות. המוכר הצעיר תלה בי מבט אבוד גם כשחזרתי על ההזמנה בשנית. ואז אורו פניו: "הוט דוג?" שאל.
"ידידי, אני מדבר בעברית, יש לכם בתפריט מנה שנקראת 'דאבל-ביק'", השבתי – ונעניתי בתשובה שהיא לא פחות ממדהימה (אם כי מגיעות לבחור נקודות על כנות): "אה, אני פה פחות משבוע, אז אני עוד לא מכיר".
תודה מיוחדת מגיעה למוכר לא רק על הכנות, כי גם על החיסכון: במקום 64 שקלים על מנת הדאבל, שילמתי "רק" 49 שקלים על נקניקייה אחת...
חרדל קרוש
המרגיז הוא שבעוד שהבורקס היה רע מנעוריו, את מנת הנקניקייה אפשר היה להוציא טובה הרבה יותר באפס מאמץ: פחות זמן על גריל הגלילים, קלייה קלה ללחמנייה ובעיקר הכנה מראש של הרטבים.
מה כבר צריך להכין מראש ברטבים קנויים? ובכן, על הדלפק הונח לפני מבחר די מרשים של רטבים במכלים לחיצים, אך אבוי - אלה כוסו בשכבה קרושה של שאריות מאמש...
הבחור שתפעל את האופרציה אומנם הבחין בכך וחש לנקות את הפיות בעזרת מפית, אבל אני כבר איבדתי חשק, הסתפקתי בהזלפה קצרה של חרדל ורוטב ברביקיו – שכאמור, אף בהם לא היה די בכדי להיטיב עם המנה.
בצר לי הנחתי את המזון של השולחן והבטתי סביב: הורים במבט של "סליחה אדוני, אולי אתה מעוניין לאמץ את הילדים שלי?" חגו בעצבים רופפים כפי שיש רק להורים בשלהי אוגוסט והרהרו נוגות בחשיבותם של אמצעי מניעה, שלא לומר התנזרות. כך גם אני: למרות שילדיי בגרו מזמן החלטתי להימנע מביקור נוסף בדוכני האוכל של שוק הנמל. מי יודע? אולי אף להתנזר ממש!
התרעות פיקוד העורף