בשיחה כואבת וחשופה, הוא מספר על חלק מהאירועים שעיצבו את חייו, מהכניסה בטעות לטול-כרם ועד למאבק היומיומי בפוסט-טראומה. הבחירה שלו בחיים היא אופטימית, אמיצה ומעוררת השראה. במשך כל השיחה, גם כשהוא מדבר על אירועים שיכולים להוות סצנה מסרט מתח ופעולה, הוא מדבר ברוגע ובשקט, וניכר עליו שהדיבור על מה שחווה הוא חלק חשוב בהתמודדות שלו עם העבר.
על המפה היה נראה שהדרך לנתניה, לשם היה צריך להגיע עם חייליו, תיקח חצי שעה אלא שבמציאות הנסיעה הפכה לחלום בלהות. "המציאות הייתה אחרת לגמרי ממה שחשבנו" הוא משחזר. "התחלנו בנסיעה וכנראה שבכפר הראשון שבו עברנו העבירו את המידע על הטיולית שלנו לכוחות התנזים בטול כרם שבה היינו חיייבים לעבור וכך נכנסתי עם 'טיולית' ובה 22 טירונים, חבר'ה שהיו בקושי חודשיים בצבא, לתוך מרכז טול-כרם". בטול כרם חיכה להם מארב של עשרות חמושים מהתנזים, וכוח של ג'יבריל רג'וב מהמשטרה הפלסטינית. בריט מצא את עצמו בתוך מלכודת שבה הוא מבין שאין לו כוח לחימה. חייליו עוד לא היו חודשיים בצבא ובודאי שלא יוכלו להלחם בעשרות חמושים מאומנים היטב.
אני עוד ניסיתי לרדת חזרה כדי לנסות לקחת את הנשק שלי אבל אחד מאנשי הכוח של רג'וב תפס אותי ואמר לי 'מה אתה עושה? עוף מפה!', גם הם הבינו שאם יתחיל פה טבח, תפרוץ מלחמה כוללת. הכוח הצליח לעשות פרסה ולהימלט מהמקום, תוך כדי שנורית עליהם אש תופת. חטפנו כדורים מכל כיוון, אני נפצעתי משני כדורים והיו לי ביד שתי מזרקות דם, אבל בנס הצלחנו לצאת משם בחיים".
"חזרתי מלבנון אחרי שראיתי דברים קשים מאוד. ביום האחרון של המלחמה אחי הצעיר יובל, שגם הוא שירת בסיירת גולני, נפצע לי מול הפנים והייתי בטוח שהוא מת. אני זוכר את שמונת ההרוגים מגדוד 51 שלקח זמן לפנות אותם, את הנעליים שלהם מתחת לשמיכות שכיסו אותם ואת הריח הנוראי של המוות. כשחזרתי לתל אביב הרגשתי שהריח של המוות לא יורד ממני. המשכתי לעבוד כרגיל, מדחיק את כל המראות, הריחות והתחושות ורק ביום הזיכרון הייתי מתפרק. ב-2006 אף אחד לא דיבר על פוסט-טראומה, זה לא היה בשיח ולמרות שזה לא מאד רחוק, לא התייחסו כמעט לתופעה של הלומי הקרב".
"הגעתי לנקודה הכי אפלה שיש"
ההתפרצות של הפוסט טראומה הגיעה במהלך מבצע עופרת יצוקה: "יצאתי למילואים כמפקד צוות, המבצע עצמו היה סטרילי עבורנו, לא ירינו כדור אחד, אבל המתח הנפשי היה בלתי נסבל. בכל יום ניתנו פקודות לכניסה, בבוקר ולאחר שהתכוננו נפשית ופיזית לכניסה לעזה, ביטלו את הכניסה בערב. זה חזר על עצמו שוב ושוב והשינוי הדרמטי של להיות דרוך במאה אחוז ואז בבת אחת הכל משתחרר שחק אותי מבחינה נפשית. ערב אחד שחררתי את הצוות שלי לראות משחק של מכבי ונשארתי לבד באוהל. שם הרגשתי שאני רוצה למות. הגעתי לנקודה הכי אפלה שיש, התפללתי שטיל ייפול על האוהל והכל ייגמר. לא רציתי להתאבד באופן אקטיבי, כי לא רציתי שהחיילים שלי ימצאו אותי ככה, אבל רציתי שמשהו יגרום למותי. הרגשתי שאני לא יכול יותר לשאת את הרעש הזה בתוך הראש והלב". כשהוא חזר מהמילואים לעבודה בתחתית, הוא חווה קושי גדול והתפרצויות זעם. "השותף שלי הבין מה קורה והעמיד בפני בחירה: "או שאתה הולך לטיפול, או שאנחנו לא נהיה שותפים יותר". הוא הבין שמשהו בי נשבר לגמרי".
בריט התחיל טיפול פסיכולוגי אצל מטפלת שעליה הוא אומר שהצילה את חייו. "היא אמרה לי משפט אחד שמאד עזר לי: 'התגובות שלך הן תגובות נורמליות למצבים לא נורמליים'. זה נתן לגיטימציה למה שהרגשתי". הטיפול הפסיכולוגי סייע לו להתמודד עם הפוסט טראומה ולתפקד היטב ולראיה, בית הקפה שלו זוכה להצלחה והוא מגדל יחד עם בת זוגו את שני בניו, לואי ואוליבר. יחד עם זאת המלחמה בפוסט-טראומה היא יומיומית.
התרעות פיקוד העורף