אם להמשיך מהנקודה הזו, אומר שחיי המקצועיים לקחו אותי למסע בין שועי ישראל והתבל ובין עניים מרודים, והמסקנה הנחרצת שלי היא שאין מסקנה. רוצה לומר – פגשתי אנשים עשירים כקורח שליבם זהב טהור, וישבתי עם אנשים שלא יודעים מהיכן תבוא הארוחה הבאה שלהם – ובכל זאת חלקו עמי בנדיבות שאין כמוה את מנת המזון שלהם.
לזוז כמו ג'אגר
תכף נשוב לערבב מזון ואמצעים, אבל למקרה שלא הייתי ברור אומר שכסף הוא דבר שתמיד חסר, לפעמים לעשיר דווקא יותר מאשר לעני. כיס תפוח הוא אינו אינדיקציה לרוע לב חלילה, ממש כפי שכיס ריק אינו עדות להגינות ויכולת להעריך אושר שאינו חומרי. אם לחזור לאח המפורסם ביותר במשפחת מארקס (קוראים צעירים, אנא שאלו את ההורים, שלא לומר הסבים), הרי שראיתי עשירים וראיתי עניים – ולאף אחת משתי הקבוצות אין בעלות על חכמה, יופי, נדיבות, הגינות ועוד.
למה אני אוכל לכם את הראש על ההבדלים בין רוח לחומר? כי קניון "עופר" ברמת אביב הוא לה לה לנד, מקום שבו אתה מרגיש תחושה של עושר – בין אם באת לחקות את מי שהפרוטה מצויה בכיסו או לבוז לו. אתם יכולים להסכים איתי או לדחות את דבריי על הסף. מה שכן, אני ממליץ לכם לעשות זאת אחרי שניסיתם את אחת ממנות הגריל של "ג'אגר".
מקריית אונו לרמת אביב
שמועות על הקצביה שהפכה לגריל-בר ולמסעדה, אי שם בערבות קריית אונו, הגיעה לאוזני כבר לפני כמה שנים. זאת ואף זאת: כמה מחבריי שמסלול חייהם נע סביב לחמניית ההמבורגר, והקציצה שבתוכה כמובן, אף נשבעו בשמה - וזנחו את כל ההמבורגריות הנחשבות של תל אביב והפליגו מזרחה במסע אחרי ההמבורגר של ג'אגר.
השמועה על פתיחת סניף שלהם בקניון רמת אביב התפשטה מהר מאוד בין חובבי הבשרים, ועל כן היה לי ברור שלא ירחק היום ואסור לשם לבדוק הכצעקתה. התשובה במילה אחת היא "כן".
בקיצור – יש פה מזללות שתמצאו בכל פוד-קורט מקניון מלחה בירושלים ועד קניון הזהב במערב ראשון לציון, מהקריון שבצפון ועד למול-הים האילתי, לצד הפתעות קולינריות שבמבט ראשון נראות לא קשורות לעלילה.
מגש הברזל
"ג'אגר" היא כזאת. כלומר, קיים דיסוננס עצום, כמעט בלתי נתפס בין המעטפת: הזמנה ממסך מגע, אכילה עם סכו"ם מפלסטיק, לבין מה שקורה כשאתה נוגס לראשונה באחת המנות, עוצם את העיניים ורואה לנגד עיניך העצומות לרווחה סטקייה ניו-יורקית ספונת עץ.
נתחיל במה שאפשר לוותר עליו, לא כי הוא רע חלילה, אלא בגלל שהוא היה החלק הכי בנאלי בהתנסות שלנו: מנה מעורבת של נקניקיות מרגז וקבב (62 שקל). הנקניקיות היו טעימות והופתענו לגלות לצידן, בינות לטחינה טעימה ומרקחת עשבים ירקרקה, גם עמבה מצוינת. הקבב לעומתן היה גנרי – לא רע, אבל גם לא יותר מכך.
המנה המפתיעה ביותר הייתה פלאנק-סטייק במחיר של 99 שקלים. מה נאמר? מעולם לא קיבלתי סטייק טעים כל כך במה שאינו אלא, ובכן, דוכן של פאסט-פוד. אז כן, זה קצת מוזר לאכול סטייק טעים בכלי אוכל מפלסטיק (הבשר עצמו, כמו כל מנות הבשר, מוגש על מגש מתכת - עניין מבורך לכשעצמו אבל באופן ביזארי רק מגדיל את הדיסוננס), אבל התמורה למחיר הייתה פשוט מעולה. בצד אפשר לבחור תוספת של תפוחי אדמה אפויים או צ'יפס – ואפשר גם להוסיף 11 שקלים ולקבל סלט ניסואז כתוספת (הסלט מכיל גבינת פרמזן, לידיעת מי שנמנע מלערבב).
רק שעם כל הכבוד לקבב החביב, המרגז הטובות ואפילו לפלאנק-סטייק המצוין, הכוכב בנוצץ בתפריט של ג'אגר הוא ההמבורגר (89 שקלים לארוחה שכללה גם צ'יפס וקולה): טחון גס יחסית ומקיים יחס מדהים בין טעם למרקם. מדובר במתחרה ראוי בעיני להמבורגרים הטובים ביותר בעיר (ממזללות היפסטריות כוויטרינה ועד למסעדות בשרים ותיקות כמו מיט-בר) ואגדיל ואומר שיש מצב שחבריי המעצבנים שהפליגו בעקבותיו עד למקור בקריית אונו, צדקו – אפשר בהחלט שזה ההמבורגר הטוב בישראל.
העפנו מבט סביב: קבוצת קניוני "עופר" דיווחה על השקעה של כ-100 מיליון שקל בשיפוץ קומת האוכל בקניון, וזה אכן נראה חדיש ומצוחצח. מבט בוחן עוד יותר מסביב גילה לא מעט אוכלוסייה מקומית, למשל בדמות נערים שככל הנראה גרים בשכונה וזו ארוחת הצהרים שלהם, כי ככה זה, גם ילדי העשירון העליון צריכים לאכול בצהרים.
בבטן מלאה היה קל יחסית להתעלם מחנויות האופנה הנוצצות ש"ארבו" לנו בדרך לג'אגר. אחרי הארוחה הן נראו עוד יותר בלתי אפשריות, לא רק מבחינת המחיר אלא גם מבחינת הגזרה: עוד לא נולד הגבר שירכוש מכנסיים ועוד לא נולדה האישה שתקנה שמלה, אחרי שתקעו סטייק, נקניקיות, קבב והמבורגר.
מה שכן, החום בחוץ, היכן שהחנינו את האופנוע, היה עוד יותר בלתי נסבל. כך, אחרי מה שנדמה היה בעינינו לקפיצה קטנה לארץ קרירה ונעימה יותר, זה היה קצת כמו לשוב מחופשה רגועה בחו"ל רק כדי להתעמת שוב עם אחיך בני ישראל על עמדה טובה ליד המסוע של המזוודות.
התרעות פיקוד העורף