"רומנו" התל-אביבית היא מאתרי התקומה של השף, מקום שבו נבנה המוסד לאחר פשיטת הרגל, טרם היציאה לעולם הרחב. "רומנו" היא אנטיתזה לכל מה שנחשב "מסעדנות מכובדת". די להביט סביב כדי להבין שהפוזה היא חוסר הפוזה: החרסינה הלבנה הישנה במטבח הפתוח וכיסאות העץ הביתיים הוותיקים מייצרים תחושה היפסטרית. אני לא בטוח שבשנת 2015, אז הוקמה "רומנו", המילה כבר הייתה בשימוש.
במטבח עומדים טבחים צעירים, מקועקעים, בלבוש אחיד של חולצות לבנות וסינרים שחורים. המלצרים לבושים בפורמט פריסטייל: הבנים מעוטרים בשפמים אופנתיים ובמכנסיים רחבי גזרה, הבנות בכפכפים וכולם מדלגים במרחב בקצב מסחרר. גם הסועדים, מצידם, מוזמנים להגיע כפי שקמו מהספה. כאן, ככל שתשקיעו - תשקעו.
ומה בעניין האוכל? נודה על האמת: אין זה המוסד המבריק ביותר של שני מתוך עשרות מסעדותיו. "צפון אברקסס", לדוגמה, עולה עליו בדרגה או שתיים. ועדיין, יש כאן כמה הברקות שמצדיקות ביקור. הראשונה היא תירס מתוק שרוף על פחם (64 שקלים) שמוגש על מצע יוגורט ועשבי תיבול - מנה קלילה, חכמה ומלאת עסיס. הבריק גם סשימי טונה אדומה בצירוף חזרת, שמן זית ו"תלתלים של בצל ירוק" (98 שקלים). הזיקה שנוצרה כאן בין דג נא לחריפותה הציורית של החזרת היא שיחוק קולינרי מרענן.
מחירה של מנת הטרטר פרה על חצי פרוסת לחם עם רוטב הולנדייז וקורנישון, 49 שקלים, אינו מבוטל בהתחשב בממדיה הצנועים, אך לזכותה ייאמר כי חומרי הגלם הפגינו טריות עילאית. גם מוסר ים בחמאה ותרד סבל מתמחור גבוה (139 שקלים) על רקע גודלו ובעיקר על רקע מליחות מופרזת. כך או כך, לשני יש מנות יצירתיות הרבה יותר.
ועדיין, אבקר ב"רומנו" שוב. הפעם בכפכפים.
העיקר הטעמים
הכלל הבלתי כתוב אומר שאין לקיים לעולם דייט ראשון בבורגרייה. רטבים סוררים ואווירת מזון מהיר מבטיחים שלא יהיה דייט שני. מזל שאנחנו יחד כבר 15 שנה, ושאני לא צריך להרשים אף אחד. האמת היא שהאוכל בסניף התל-אביבי של "בורגר סטיישן" בצפון דיזנגוף היה יכול לשמש רקע נהדר לחיזור. לו היו מגישים את המנות האלה בחלל מעוצב, עם מלצרים, מזגן ומוזיקה - היה נרשם גם דייט שני.
על אף העובדה שמדובר ברשת כשרה בעלת סניפים רבים, האיכות בצלחת נושקת לסטנדרט פיין דיינינג. הבשר, שנטחן מדי יום במקום, זוכה לטיפול מיומן, התיבול מוקפד והטקסטורות עובדות בסנכרון. קריצה משעשעת נרשמת בשמות המנות - בירות אירופיות - מחווה שמזכירה את דמויות "בית הנייר", שכן הקשר בין המנות לערים מקרי בהחלט.
ארוחת פריז (91 שקלים, כולל תוספת ושתייה) היא קציצה עסיסית ואיכותית שזכתה למעטפת עשירה של איולי כמהין מעודן, עלי בייבי רעננים, פטריות פורטבולו בשרניות, בצל מקורמל שהוסיף מתיקות עמוקה ומעדן הודו שסיפק מעט עישון ואלגנטיות. ארוחת מדריד (91 שקלים, כולל כנ"ל) לקחה את הפרופיל הלא כשר ותרגמה אותו לעולם הכשר בעושר רב: איולי שום דשן, חסה לליק פריכה, עגבנייה, חמוצים, בצל מקורמל, פרוסות קורנביף מעושנות וביצת עין שעטפה את הביס כולו.
בשטח המלווים, הצ’יפס הגיש עסיסיות נכונה ופריכות פתיינית, אך את ההצגה גנבה תוספת של טבעות תירס חתוכות דק-דק, מתובלות ביד אמן ומטוגנות לכדי הזהבה פריכה - מדובר ביציאה נפלאה שמעלה את הארוחה כולה דרגה אחת (32 שקלים לעשר יחידות).
התרעות פיקוד העורף