אתמול חלמתי שאני טסה. מסוג החלומות שמרגישים כמו טיפוס ארוך ומייגע שלא נגמר ולא מתקדם לשום מקום, או לחילופין כמו צניחה בנפילה חופשית והתעוררות מהפגיעה בקרקע. הפעם, לשם שינוי, לא הייתי תקועה במקום ולא צנחתי, אבל הייתי באוויר. במטוס ללא חלונות, במחלקה ראשונה של אמירייטס, עם ג'ין וטוניק ביד. כנראה שמסע השתלת המסרים של יח"צני ראש הממשלה על הסכם השלום החדש עם איחוד האמירויות, הצליח לחדור אפילו את חומת האש והאנטי וירוס הפנימי שלי.

פעם ראשונה בירדן?
הדיבורים על נסיעה לדובאי ואבו דאבי שעדיין לא הצלחתי ממש לעמוד על ההבדלים ביניהן, מלבד ההבדלים במחירי המלונות, הזכירו לי נסיעה לעמאן, במסגרת משלחת של סטודנטים ועיתונאים מכל אזורי המפרץ. זו הייתה הפעם השנייה שלי בירדן, אחרי ששנה לפני כן נסעתי עם חברה לעקבה, עישנתי נרגילה במובנפיק ושתיתי הרבה יין ישראלי. הירדנים אוהבים מאד את יקבי רמת הגולן, ואפילו נתקלתי במלון באחד הבקבוקים האהובים עליי מסדרת גמלא. מותג שתמיד מנצח לטעמי. לא משנה מאיזה בציר ומאיזה זן. יין בכל הגדלים גמלא קברנה סובניון (צילום: טל ציפורן)
דריכות מבעבעת ומשקאות יקרים
בעמאן ידעתי שיהיה קשה יותר למצוא אלכוהול, על אף מבשלת "בירה פטרה" שממשיכה למכור את מרכולתה במסעדות נבחרות לתיירים ויין סנט ג'ורג' שמגיע מיקב אורגני משפחתי, שמייצר בסביבות ה 6000 בקבוקים בשנה, הסוביניון בלאן שלהם אגב, אפילו לא רע בכלל. רציתי לקחת בקבוק הביתה, אבל אני מודה שפחדתי לחזור למלון עם שקית ובקבוק אלכוהול ביד. בדיעבד אני מבינה שזו הייתה סתם דעה קדומה. יש משהו חי ומרגש אך לא רגוע בעמאן, בניגוד לעקבה שבימים ללא קורונה, שורצת ישראלים ותחושה אילתית בסגנון תקופת הזוהר של אייבי נתן וכושי רימון. בעמאן הרגשתי דריכות מבעבעת. אולי שבשל עומס הפליטים באזור והשנאה היוקדת לישראל, כל זאת לצד מסעדות מפוצצות בתיירים מאירופה ששותים אלכוהול במחיר מופקע.

הטריק מהאמירויות
מעמדו של האלכוהול במקומות כאלה, הופך אותו למצרך יקר מאד. אחד החברים במשלחת, שהגיע מאיחוד האמירויות, אמר לי שזה טריק ידוע. אמנם על פי חוקי השריעה אסור לתושבים לשתות אלכוהול, אבל במלונות, במסעדות ובברים תיירים יכולים לשתות ולהיפרד מהרבה כסף, הוא הבטיח שכשיבוא היום וניפגש אצלו במסעדה, הוא יעשה לי מחיר. אווה גרדנר (צילום: ויקיפדיה) להרגיש כמו אווה גרדנר
היה משהו מוזר לשבת בבר ירדני ולשתות כמו בבר תל אביבי, מנקודת המבט של אישה. את התיירים זה לא מעניין, את המקומיים שמסתובבים במקום זה מאד מפתיע, זאת אומרת, זה בהחלט מושך מבטים אחרים מה שגרם לי להיות הרבה יותר מודעת לכל לגימה, למצב זקיפות הגב שלי והתנועות המעודנות בכל פעם כשהרמתי את הכוסית לכיוון הפה. ידעתי שבוחנים אותי מכל זווית אפשרית. אחר כך קיבלתי שלוש הזמנות "לצאת למועדון". אני מניחה שיש מקומות שבהן עדיין אישה ששותה משדרת משהו אחר לחלוטין מלבד העובדה שהיא סתם צמאה וחייבת לסדר את הראש. מצד שני, יש בזה משהו נחמד, להרגיש כמו אווה גרדנר בפינת בר אפלולי ולשים לב לכל תנועה שלך פן תתפרש בצורה לא נכונה.

אפרופו יינות גמלא, הסיפור הזה הוא הזדמנות טובה לחזור לקברנה מרלו שלהם מסדרת גמלא השמורה, שלא שתיתי הרבה זמן כי קצת רעיתי בשדות זרים. הלכתי לקנות אותו במיוחד וגיליתי שמחירו ירד לאזור ה 60 שקלים. יין בשל וקצת סתווי, אבל היי, אנחנו אוטוטו בספטמבר.

לשתות גמלא בירדן: הצד של טליה לוין

חלום על טיסה במחלקה ראשונה, זיכרון מסצינת הברים של עמאן, ויין שתמיד נעים לחזור אליו