רוויים מהאוויר הצח, מהצבע הכחול של הים ומן המשקאות האלכוהוליים שמצאנו בדרך, אנחנו ממשיכים את הטיול ביאכטה הווירטואלית שלנו, בחיפוש אחר מה ששותים שכנינו לים התיכון. כזכור, התחלנו את ה"טור" בדרכנו צפונה ללבנון, שם פגשנו את מקור הערק זחלאווי, המשכנו עם הרוח אל קפריסין, לפגישה עם המשקה הלאומי, זיווניה, כשעגנו בחופי טורקיה בדקנו את מצב המשקה הלאומי, ראקי, ובארצות חבל הבלקן מצאנו ראקייה ועוד עניינים, והיום פנינו מועדות ליוון, שם נלגום כמובן אוזו, אבל לא רק, צפו להפתעות. יאמאס – לחיים! נגני רחוב ביוון. נשים מגיעות לשיאן, גברים למדרכה (צילום: טליה לוין)

אוזו. המשקה הלאומי
האוזו הוא בעצם גלגול מודרני יותר של ה-ציפורו, מעין גרפה גסה למדי שתובלה באניס ובלענה, והיה נפוץ ברחבי יוון בתקופות הקדומות. בחלקים נרחבים במדינה עדיין אפשר למצוא אותו, בפרט בטברנות שבכפרים במרכז יוון, אנחנו נגיע אליו בהמשך. אי שם במאה ה-19 האוזו החל להחליף את הציפורו. לשם אוזו יש כמה גרסאות וסיפורים. האגדה מספרת כי מקור השם בצרפת, בתקופה שמשלוחי משקאות אניס החלו להישלח מהאי כרתים אל מרסי. על הבקבוקים הודבקו תוויות מיוחדות עליהן היה כתוב 'Uso Massalia', ובתרגום: 'לשימוש במרסי'.

הכוונה הייתה להבדיל בין התוצרת הטובה יותר שיועדה ליצוא לבין התוצרת המקומית הנחותה, כדי למנוע זיופים. הצרפתים, שלא היה להם קל להגות את שם המשקה היווני, העדיפו את השם על תווית האזהרה וקראו למשקה 'אוזו'. השם, כשם נרדף למשקה האיכותי, התפשט לכל העולם, כולל אפילו ליוון עצמה. וישנה עוד גרסה שאהובה עלי אפילו יותר שאומרת כי מקור השם האמיתי של האוזו הא הביטוי היווני "Ou Zo", שפירושו "לא יכול לחיות בלי". על פי המסורת היוונית הראשון ששתה את האוזו לא הצליח להפסיק, וברגע ששותים אוזו - פשוט לא יכולים בלי זה. אוזו סן ריבל, הצעת הגשה (צילום: ניר קיפניס)

אוזו מיוצר ביוון בלבד, כשרוב מותגי האוזו האיכותיים מיוצרים באי היווני לסבוס. ההשערה היא שביוון מייצרים למעלה מ-500 מותגי אוזו. התיבול באוזו מגוון יותר מאשר בערק ובראקי והוא גם יותר מתקתק מהם, כנראה כתוצאה מהשפעה צרפתית. לרוב הוא מיוצר בבסיסו מענבים, שמתווספים אליהם תבלינים, בנוסף לשמן האניס, שנוספים בתהליך הזיקוק, כמו זרעי כוכב אניס, אנג'ליקה, כוסברה, ציפורן, שומר, מנטה, קינמון, אכילאה, אגוזי לוז ועוד. גם פה מדובר במשקה שקוף שהופך ללבן חלבי כשמוסיפים לו מים או קרח. נהוג לשתות את האוזו בטברנות היווניות ולגמוע אותו באיטיות במשך שעות הערב, לצד מתאבנים כמו סלט יווני, סרדינים, קלמארי ועוד.

מה אכפת לציפורו
ציפורו (Tsipouro), שקדם לאוזו, גם נחשב למשקה היווני הלאומי, משקה זול יותר מהאוזו שמשמש את הכפריים כמשקה עממי יותר. המסורת טוענת כי ייצורו הראשון של המשקה החל במאה ה-14 במנזרים היווניים האורתודוקסיים בהר אתוס, ומשם התפשט לאזורי יוון השונים. כיום נמצא אותו בעיקר באזורי הכפר של יוון, בהרים ובטברנות המובחרות. את הציפורו מפיקים לרוב בחודשים אוקטובר ונובמבר בכפרים ברחבי יוון. בתקופה זו ניתן ליהנות בפסטיבלים מקומיים בכפרי חצי האי פיליון, בהרי פינדוס, ובכפרים של מחוזות אפירוס, זגוריה ובצומרקה. כל אזור ואזור טוען ונלחם על זה שהציפורו שלו הוא המקורי והטוב ביותר. הפסטיבלים מייצגים את הרוח של יוון היפה, השמחה, המשפחתיות וכוללים מוזיקה עד שעות הלילה, ריקודים בכיכר הכפר, אוכל יווני מגוון, וכל זה באווירת הסתיו היפה עם שלל צבעי השלכת.

ציפורו מיוצר מגפת הענבים ונחשב לאחד המשקאות החזקים ביותר המוגשים ביוון. קיימים שני סוגים של ציפורו, נקי ואניס. האניס הוא ציפורו עם תוספת קלה של צמח האניס, מה שעושה אותו דומה לאוזו, אך הציפורו הנפוץ ביותר הוא הנקי, ללא תוספות של טעמים. את הציפורו נהוג להגיש בבקבוקון קטן של 25 מ"ל או בצ'ייסר. בקיץ הוא יישמר לרוב במקרר או במקפיא ובחורף יוגש ישירות מהמדף, כי מספיק קר באזורים ההרריים של יוון. בחצי האי פיליון נוהגים לדלל את הציפורו עם מים כדי שיעבור טוב יותר בגרון.

ביוון אפשר למצוא מאות מסבאות הקרויות על שם המשקה, ציפורדיקות. רק בוולוס שבחצי האי פיליון יש מעל ל-150 כאלה, הפזורות ברובן באזור הנמל. בציפורדיקות נוהגים לחגוג כל אירוע חשוב, סיום לימודים, ימי הולדת, מסיבות רווקים, אירוסין, הולדת תינוק חדש ועוד. ברוב הציפורדיקות לא תמצאו תפריטים, אם תרצו לאכול סמנו עם האצבעות כמה אנשים תהיו ומיד יגיעו בקבוקוני הציפורו לכולם ובצידם קנקן מים, קוביות קרח ומאזט מפנק מהמטבח, וכך הלאה ככל שתרצו להמשיך. המנות משתנות כל יום לפי מה שיש באותו יום בשוק ובמטבח. ככל שתזמינו יותר ציפורו כך תקבלו יותר מנות מהמטבח. את הבקבוקונים הריקים משאירים על השולחן ובסוף הארוחה מקבלים חשבון לפי מספרם. המאזטים כלולים במחיר המשקה, הלא גבוה מלכתחילה. 'שישקו' יווני (צילום: חיים יוסף)

ארץ יין מרתקת
התפתחות תעשיית היין ביוון דומה מאוד להתפתחות תעשיית היין שלנו. יין ייצרו ביוון כבר בימי קדם, והיה לו חלק חשוב בהתפתחות החברה היוונית. היין מופיע בשירתם של המשוררים היווניים הגדולים הומרוס והסיודוס, ומתואר ביצירתם כחלק מחיי היומיום ולא רק כחלק מטקסי הפולחן הדתיים. עם כל זאת, המהפכה הרצינית שהביאה להקמת יקבים איכותיים עכשוויים התרחשה רק ב-30 – 40 השנים האחרונות. שנות השמונים של המאה הקודמת בישרו את ראשית הרנסנס של תעשיית היין הזאת ואנשי מקצוע מיומנים וטכנולוגיות מתאימות החלו לפעול בה. קצת לפני כן, בשנת 1971, החלו היוונים לחוקק את חוקי האפלסיון (אזורי יין) ונקבעו כ-28 אזורי יין, בשלוש רמות דירוג.

עם זאת, קיימת חלוקה ברורה ביוון בין צפון הארץ לדרומה, לכל אזור יש את זני הענבים המיוחדים לו, ולא מגדלים את זני הצפון בדרום וההיפך. מספר היקבים גדול למדי, כ-700 יצרני יין, והשימוש בזנים מנצל את אזורי המיקרו אקלים בהתאם לחוקי הטרואר. יוון של השנים האחרונות היא ארץ יין מרתקת, שרבים מיינותיה איכותיים וטובים. בשונה מארצות עולם היין הישן מחירי היינות היווניים מתונים וניתן לרכוש יינות יווניים לא יקרים שנותנים תמורה מצוינת למחירם.

עכשיו ברצינות: רצינה
רצינה הוא סוג של יין יווני מסורתי עממי שטעמו פשוט לרוב, ומריר, עם נגיעות של שרף אורנים. המנהג החל ביוון העתיקה, לפני כ-2,000 שנים, בה נהגו לשמור את היין בחביות עץ אורן, אותן אטמו עם שרף שטפטף לתוך החבית והעניק ליין את טעמו המריר ואת ניחוח שרף האורנים. בתקופה הקדומה, לפני המצאת בקבוקי הזכוכית, היינות שהו שנים בחביות העץ. השרף שהוסף בעבר הרחוק שמר על החביות מהצטברות עודף אוויר שחמצן את היין. סגנון היין היה כל כך פופולרי לאורך שנים רבות, עד שהוחלט להמשיך ולשמר את אותם טעמים גם כשעבר לבקבוקי זכוכית. גרסת האגדה טוענת כי את שרף האורנים, שגרם לטעם המריר, הוסיפו היוונים לאחר הכיבוש הרומי, כדי שהרומאים, שלא היו רגילים לטעם המר, לא יגזלו מהם את המשקה המסורתי שלהם.

הבירה המיתולוגית של יוון
הבירה הפופולרית ביותר ביוון היא מיתוס (Mythos), שזוכה גם להכרה בינלאומית. המבשלה הראשית נמצאת בסלוניקי. מדובר בבירה קלה ובהירה מסוג "לאגר", שעשויה בעיקר משעורה ושמרים ואינה מכילה צבעי מאכל וחומרים משמרים. ביוון מופצת הגרסה היותר מעודנת ברמת האלכוהול של המותג עם 3.5% אלכוהול. לשאר העולם מגיעה הבירה עם 4.7% אלכוהול. לבירה טעם מרענן, נעים ועדין, מתקתקות עדינה וארומה לימונית עשבונית. בירה מיתוס (צילום: יח''צ)

אלת המסטיקה
עוד משקה שנמצא ביוון הוא מסטיקה, המיוצר משרף אלת המסטיק. מפיקים אותו בעיקר באי כאיוס והיוונים קוראים לו "הדמעות של כאיוס". בדרך כלל מוסיפים לו ממתיקים, ואחוז האלכוהול שלו נמוך יחסית.

מסע ים תיכוני: יוון על יוון