נולדתי וגדלתי בארגנטינה. אף שאני מנהלת אורח חיים לא אורתודוקסי, הרי שמרבית מערכות היחסים שלי הן עם יהודים. למעשה, אני מזהה עצמי כיהודייה, ולא מפחדת לומר זאת. בין שאר הדברים, אני יכולה לצעוד בשלום ברחובות בואנוס איירס כשאני עונדת תליון עם אותיות עבריות, ואני יכולה לקרוא ספר בעברית ברכבת התחתית. יציאה וכניסה ממוסדות יהודיים ללא שום חשש, הן דבר נורמלי לחלוטין כאן.

מצד אחד, הקהילה היהודית משולבת במידה רבה מאוד בחברה הארגנטינאית ומתבלטת בספקטרום הלאומי־פוליטי, התרבותי והכלכלי. מעט ההתבטאויות האנטישמיות שסבלתי מהן נבעו מבורות או מפחד מהלא נודע, ולא על רקע דתי. לרוב, התבטאויות אלו זכו לתגובה ממני, בתקווה להמשכיות וליצירת דיאלוג פורה עם הצד שמנגד.

מצד שני, עדיין ישנם פה מעט אנשי שוליים עם דעות אנטישמיות חזקות. אני לא מפחדת מהם, כי הם לא מייצגים את ערכיה המוסריים של החברה בארגנטינה.
כך או כך, תחושת הביטחון האינדיבידואלית איננה קבועה. היא נעלמת כאשר הקהילה שלנו סובלת מכמה תקריות הראויות לגינוי. הרשו לי להזכיר לא רק את ההתקפה האלימה על הרב הראשי של ארגנטינה והוונדליזם בבתי קברות יהודיים, אלא גם את שני הפיגועים נגד הקהילה היהודית בשנות ה־90 – הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה ב־1992, שבו נרצחו 29 בני אדם ונפצעו 220; והפיגוע בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס ב־1994, שבו נרצחו 85 בני אדם ונפצעו 330.

למרבה הצער, אני מודעת לכך שהסתגלתי למצבים רבים שלא צריכים להיחשב רגילים, למשל לצורך באבטחה פרטית במוסדות יהודיים. יתרה מזאת, בדיחות אנטישמיות, שכוללות סטריאוטיפים ומשפטים כמו "את לא נראית יהודייה", אינן דבר חריג בשפה הארגנטינאית היומיומית. אם לסכם, הרי שאני לחלוטין לא מפחדת להיות יהודייה בארגנטינה, אבל עם זאת אני מרגישה כי בתפוצות לעולם לא ארגיש בטוחה לגמרי.

הכותבת היא יהודייה אזרחית ארגנטינה