דומה ששום דבר לא יעצור את המרתוניסטית החרדית ביטי דויטש. אפילו לא ההודעה המאכזבת, שלפיה לא תוכל להשתתף הקיץ באולימפיאדת טוקיו בריצת המרתון בגין הזזתה לשבת. בין שתגשים את החלום האולימפי ובין שלאו, “ספידי ביטי”, כפי שכונתה מאז נעוריה, חשה ונשמעת שלמה ובשלה. 
לראיון היא מגיעה רעננה לאחר ה”יומית” שלה - ריצת 26 קילומטרים, סנטימטר לא פחות, בהרבה הקפות של המסלול באצטדיון האוניברסיטאי בגבעת רם.
“הרגשתי כמי שקיבלה אגרוף בבטן”, כך כתבה באתר שלה בעקבות ההודעה מיפן ובכך ריגשה רבים. 
 

“זאת הייתה התגובה הראשונה שלי על כך שלוקחים ממני את החלום, כי ברור שאצלי השבת מעל לכל”, היא מסבירה. “אבל אני לא מוותרת. מובן שאי אפשר לחיות בלי תקווה. כבר יש מי שמברר אם אפשר להחזיר את הריצה ליום חול. גם הוועד האולימפי התגייס לכך”.
 
אף על פי שיש לנו כבר נציגה בריצה הזו.
“כן, אף על פי. אומנם לונה צ’מטאי (האצנית שהגיעה מקניה לישראל - יב"א), שהיא כיום אחת הרצות הטובות בעולם ולעומתי היא ליגה אחרת, אמורה לייצג את ישראל בריצה הזאת, אבל גם לי היה סיכוי להשתתף. עדיין”.
 
שקלת לעבור לריצה אחרת?
“אין לי באולימפיאדה ריצה מלבד המרתון. ריצת חצי המרתון, שגם בה אני מתחרה, איננה אולימפית. ואילו הריצה למרחק 10,000 מטרים, שהביאה לי מדליה באיזו תחרות, היא לא הצד החזק שלי. כך שמבחינתי זה מרתון או כלום”.
 
דויטש, 30, שנולדה בשם ברכה בוושינגטון הבירה וגדלה בניו ג’רזי, היא בת לחוזרים בתשובה המנהלים אורח חיים חרדי. אביה הוא רופא נשים ואמה עוסקת במשאבי אנוש. לדבריה, משפחתה היא בעלת מודעות ספורטיבית שלא פסחה עליה. בילדותה התאמנה שנים בטקוואנדו. מרתון אפילו לא היה בחלומות שלה.
 
לעלייתה ארצה קדמו ביקורים בישראל. “לא היה לי ספק שאחרי הסמינר אבוא לגור כאן”, היא אומרת. “גם האחים שלי ואחותי גרים פה, בעוד ההורים על הקו”.
 
בהיותה בת 19, שנה אחרי הסמינר, נישאה לבעלה, מיכאל, גם הוא בן למשפחה יהודית אמריקאית. “הכרנו בישראל והתחתנו באמריקה”, היא מספרת. כמי שגדלו במשפחות גדולות - שמונה אחים אצלו, חמישה אצלה - היה להם ברור שימשיכו באותה מגמה. כי מבחינתם ילדים זה שמחה הוא לא רק שיר.
 
בעלותם ארצה גרו בבית”ר עילית, שם למד בעלה בישיבה. לאחר מכן עברו לשנתיים שליחות באריזונה, ארצות הברית. כשחזרו, התמקמו בשכונת הר נוף בירושלים, והשנה עברו לגור במושב נוה מיכאל שבחבל עדולם.

ביטי דויטש, צילום: מרק ישראל סלם
ביטי דויטש, צילום: מרק ישראל סלם

 
לא חיכתה לאישור
 
לפני ארבע שנים חלה תפנית משמעותית בחייה, כשהתחילה לרוץ. לדבריה, זה התחיל מתחושה שמצבה הגופני אינו טוב. ואז גמלה אצלה ההחלטה ללכת עד הקצה ולרוץ מרתון. נשמע מלחיץ? “אני קיצונית בכל מה שאני עושה”, היא מציינת. “ידעתי שאם רוצים להגשים החלטה, צריך לסמן מטרה. לשם כך בחרתי את מרתון תל אביב, שנערך בינואר 2016”.
 
נזקקת לאישורו של רב לשם כך?
“זה בכלל לא עלה בראש שלי. הבנתי שאם אנהג בצניעות, לא יהיה לי צורך באיזשהו אישור”.
 
לאחר אימונים נמרצים, הגיעה למרתון התל־אביבי ומיד משכה דויטש תשומת לב בהופעתה החיצונית עם שביס לראשה, חולצה בעלת שרוולים ארוכים והעיקר - חצאית ולא מכנסי ספורט קצרים כדוגמת כל הרצות האחרות. 
 
הלבוש לא גרע מהמהירות שלך?
“כמי שתמיד רגילה ללכת ככה, זה לא הפריע לי ואפילו גרם לכמה מהבנות להתעניין אם גם הן יוכלו לרוץ באותה צורה. מי יודע, אולי אהיה להן דוגמה”.
דויטש הייתה הפתעת מרתון הבכורה שלה, כשדורגה במקום השישי בתוצאה של 3:27:26 שעות. אומנם לא תוצאה בינלאומית, רחוק מכך, אבל בשביל הפעם הראשונה זה מרשים.
 
היו לך משברים בדרך או רצון להפסיק באמצע?
“מה פתאום! אצלי אין דברים כאלה. אם אני מתחילה משהו, אני גומרת. ליתר ביטחון התפללתי תוך כדי ריצה להשם. ואם בשיחה קודם לכן עם בעלי דיברנו שאולי אעבור את המרחק בארבע שעות וחצי, זה נגמר בשעה פחות”.
 
כשדויטש התייצבה כעבור שנה שוב למרתון תל אביב, היא הייתה בו לא רק אטרקציה כרצה חרדית, אלא גם הדהימה בהיותה בחודש השביעי להריונה החמישי עם בתה נאוה.
 
זה היה קידוש השם שרצת במצב הזה?
“לא, בכלל לא”, היא צוחקת. “ידעתי שאני מסוגלת, אבל ליתר ביטחון התייעצתי עם אבא שלי, שהוא רופא נשים. הוא אמר, שאם אני כבר מורגלת בריצה והיא לא משהו חדש בשבילי, לא יכול להיגרם איזשהו נזק. אומנם הפעם רצתי 40 דקות לאט יותר לעומת שנה קודם לכן, אבל ברוך השם זה עבר בשלום ואולי הודות לריצה, הלידה הזאת הייתה לי יותר קלה בהשוואה ללידות הקודמות”.
 
דויטש הגבירה הילוך. בתחילת השנה שעברה סיימה ראשונה בין הישראליות במרתון ירושלים, שבו ניצחו כצפוי רצות מאפריקה, ולאחר מכן זכתה באליפות ישראל בחצי מרתון.
 
ביטי תמשיך לרוץ
 
הזינוק המשמעותי שלה אירע השנה. היא פתחה אותה בזכייה במרתון טבריה, שהוכרז כאליפות ישראל בריצת מרתון. יותר מרשימה מעצם הניצחון הייתה התוצאה שקבעה - 2:42:18 שעות - שאיתה ניפצה לראשונה את מחסום שלוש השעות. תוצאה זו מיקמה אותה כרצה הישראלית החמישית בכל הזמנים והביאה לצירופה לסגל האולימפי. עם חלום טוקיו, שהחל להירקם, ניצחה גם בריצת חצי המרתון במסגרת מרתון תל אביב.
 
מבחינת דויטש, שעדיין אין לה פז”ם רב כספורטאית, 2019 תיזכר כשנה שבה הפכה לספורטאית בינלאומית. תחילה יצאה ללטביה כדי לזכות במדליית זהב בריצת חצי המרתון במרתון ריגה. בספטמבר האחרון קבעה במרתון קייפטאון, בדרום אפריקה, שיא אישי של 2:36:41 שעות שהקנה לה את המקום השמיני. התוצאה שלה אומנם רחוקה ב־17 דקות משיאה של צ’מטאי, אבל מעמידה אותה במקום הרביעי בכל הזמנים של רצות מרתון ישראליות. “היה כיף בריגה, שם הסתדרתי מצוין עם אוכל כשר שהבאתי מהבית”, היא מספרת. “המרתון הזה היה הכנה טובה לקראת המרתון בקייפטאון שנחשב לאחד החשובים בעולם. באמת היה נהדר שם, כשהקטע היה בקידוש שבו שיתפתי את הרצים מאפריקה שבירכו איתי לחיים על היין”.
 
במעמד הבלתי שגרתי ניצב לצדה מאמנה עמית נאמן. “לא רק שהוא איש מקצוע מעולה, אלא אנחנו גם מסתדרים מצוין”, היא אומרת. “כזאת רצה כמו ביטי לא הייתה לי כמאמן”, אומר נאמן, מי שהיה בשנות ה־80 מבכירי הרצים בארץ למרחקים בינוניים וארוכים. “כשהתחלתי לאמן אותה, היה עליי להבין אותה כספורטאית ולא רק כנציגת מגזר מסוים. אני מאוד שמח מהגישה, מהתפיסה ומההתלהבות שלה; אני גם מתרשם מהיכולת שלה לארגן סדר יום כאמא לחמישה ילדים יחד עם פעילות אתלטית מלאה. בשנה האחרונה האימונים שלנו כוונו לאולימפיאדת טוקיו. איך שאני מכיר אותה, גם אם לא תגיע אליה, ביטי תמשיך לרוץ”.
 
דויטש פרשה במהלך השנה מעבודתה. “גם חמישה ילדים, גם להשקיע באתלטיקה וגם לעבוד זה היה יותר מדי”, מעירה דויטש, כשברקע נשמעים מלמוליה של נאוה, בת השנתיים וחצי, זו שכאמור “רצה” איתה במרתון. הקטנטונת באה לזוג דויטש לאחר לאה־מרים בת ה־9, גאולה (8), בן־ציון (7) ואלחנן (5).   
לדבריה, בעלה מיכאל, סטודנט למדעי המחשב, רוכב על אופניים ודויטש מדרבנת אותו להתאמן יותר ברצינות. פעם בשבוע, בדרך כלל במוצאי שבת, הם רצים ביחד. מי מביניכם רץ מהר יותר? אני שואל אותה. “אני”, היא נאלצת להודות. “'אולי אפשר לרוץ ריצה יותר קלה?’, הוא שואל מדי פעם. ‘תרחמי עליי’, הוא מבקש”.
 
מה תאמרי לנשים שמן הסתם יקראו בהשתאות את הסיפור שלך?
“חשוב לי להגיד שכל אמא היא מרתוניסטית בפני עצמה. להיות אמא זו העבודה הכי חשובה בעולם. לכל דבר יש תחליף, רק לא לאמא. ולמי שיש חלום, אני רוצה לומר שהיא יכולה לממש אותו. בעזרת השם, אין דבר העומד בפני הרצון”.
 
אם לא טוקיו, מהו האתגר הבא?
“קודם כל, אני עדיין מקווה שישנו את ההחלטה, כך שהחלום נשאר. עם זאת, כאחת שלא מסתפקת בחלומות, אני מתכוננת למרתון טבריה שיתקיים בחודש הבא”.