מלבד היותו אחד משלושת הרגלים, לחג הפסח הבא עלינו לטובה יש ייחוד משלו. כשעם ישראל נצטווה לחוג את חג הסוכות וחג השבועות, היה זה ציווי לכל העם. לעומתם, כשנצטווינו להקריב את קורבן פסח ולחוג את חג החירות, עדיין לא היינו עם אלא 12 שבטים משועבדים, ובשורת הגאולה טרם מומשה.
כשמשה ציווה על העם להתכונן ליציאה החפוזה משבי מצרים, ניצבה בפני העם תמיהה רבתי. מצד אחד נקראים בני ישראל להיחפז ואפילו לא הספיקו לאפות כראוי את הלחם, ובטרם נחמץ הוצא מהתנור. מאידך הם מצווים לקחת שה איש־איש לביתו, ולאחר שחיטתו יישבו בנחת לסעודה בת כמה שעות, שבה יאכלו לשובע את הזבח ולא יותירו ממנו עד בוקר.
מה פשר הדברים? בוודאי נשאלו על ידי ילדיהם, והם בתורם שאלו את משה מנהיגם. משה קיבל הוראה והוא מסביר כי עליו להוציא "עם" ממצרים, את עם ישראל. אבל לצערו הם עדיין לא "עם" אלא חבורה גדולה של עבדים.
210 שנים אתם יושבים במצרים ועובדים בפרך, אומר משה לבני ישראל, עוסקים בעבודה סיזיפית חסרת תועלת. המשפחות שלכם מפורקות, ובמצב זה לא אוכל להוציא עם ממצרים. כיצד לוקחים שבטים מיוסרים, משפחות מפורקות והופכים המון כזה לעם?
כדי שתהיו עם, קודם כל עליכם להיות משפחה. עליכם לגבש את התא המשפחתי. ארוחת הערב המשותפת היא הגיבוש המשפחתי. ואחרי כן, כשתהפכו כל אחד לבן משפחה, אוכל להוציא אתכם ממצרים כעם שלם. כאוסף שנוצר ממשפחות בריאות ושלמות, שכולם יחדיו ואלפי אלפים של יחידות משפחתיות כאלה הופכים לעם.
יציאת מצרים הוא הרגע שבו נהיינו לעם במובן הפיזי של המילה. עדיין חסרה תעודת זהות לעם הזה, ותעודה זו נקבל בחג השבועות, עִם קבלת התורה ובה כלל המצוות והערכים המייחדים אותנו מכל העמים.
לאורך דורות יושבים אנו מדי שנה בשנה משפחה ומשפחה יחדיו, כפי שישבו אבותינו במצרים לסעודת ליל סדר לגיבוש המשפחתי המחודש. זאת הסיבה שבחג הפסח יש בו מצווה של "והגדת לבנך": מחויבים אנו לספר את ההיסטוריה שלנו לילדינו, כדי שאלה יעבירו אותה בתורם לילדיהם ולדורות הבאים.