בסיפורו חזר בלפר תחילה אל אותו יום, אי אז ב-1930, כשזכה להגיע אל ממלכת הילדים של קורצ'אק. קודם לכן נפטר אביו הצבע מדלקת ריאות והותיר את משפחתו בעוני ובמחסור. כשעמדה בפני אלמנתו האפשרות למסור את אחד מששת ילדיה לבית היתומים, בחרה ביצחק'לה שלה.
"אמא הלבישה אותי בבגדים של חג ואמרה 'הולכים לבית חדש'", שחזר. "כשהגענו לבית היתומים, ברחוב קרוכמלנה 92, קורצ'אק קיבל את פנינו בחדר קטנטן שבו היו רק שני כסאות. אמא התיישבה על אחד מהם ואותי הוא הושיב על ברכיו. בהתחלה הרגשתי שלא בנוח, כשהיה עלי לחבק אותו כדי לשבת יציב. בעודו משוחח עם אמא, הייתי מרותק למראה של האיש. פניו, עם הזקן הזהוב הקטן ועיניו התכולות, הטובות. שניבטו אלי מבעד למשקפיו, רתקו אותי. בתום של ילד ליטפתי את הזקן שלו כדי לבדוק אם הוא אמיתי...".
בעקבות אותו מפגש השתנו חייו: "עברתי מבית דתי ומהחדר שבו למדתי למשהו שונה לגמרי, עם מחשבה עצמאית, חופש מוחלט ועזרה הדדית. לכל ילד שהגיע לשם הועמד כחונך ילד יותר גדול. 'אם תעשה מעשה רע, הוא יקבל את העונש', התריע הדוקטור, כפי שקראנו לקורצ'אק, שהיה רופא ילדים וסופר. החונך, יוסי היה שמו, לקח אותי להתרחץ ומסר לי בגדים. כך נהייתי ילד חדש".
בדרך לארוחת הבוקר חיכה לו הדוקטור עם שמן-דגים. "בזכותו תגדל להיות בריא וחזק", הבטיח לו קורצ'אק והדגים לו איך להערות אל פיו את המשקה הדוחה ב"שלוק" אחד אגב סתימת האף.
"מהר מאוד הכרתי שם את סטפה, היא סטפניה וילצ'ינסקה, מנהלת הבית ואשה מיוחדת במינה", סיפר. "בגיל 26 היא חזרה מלימודים גבוהים בבלגיה ובשווייץ וחברה לקורצ'אק בהקמת בית היתומים. סטפה אהבה אותנו, הילדים, אבל מרוב היותה עסוקה, היא ליטפה וחיבקה אותנו פחות ממנו. השניים השלימו זה את זה בצורה בלתי רגילה. בעוד שהוא היה איש הרוח והוגה הדעות, סטפה הייתה אשת המעשה בבית".
בתקופת שהייתו של בלפר בבית היתומים ביקרו השניים בנפרד בארץ-ישראל, שבשובם ממנה נטעו בקרב הילדים ביתר שאת את האהבה אליה. "סטפה הייתה גיבורה", העלה על נס. "למעשה, היא עלתה ארצה ב-38' והצטרפה לקיבוץ עין-חרוד, שם ביקרה קודם לכן, אבל במאי 39', כשנשבו רוחות מלחמה, היא הרגיש צורך לחזור אל קורצ'אק ואל רפובליקת הילדים שהקים.
"אכן, חיינו שם במעין רפובליקה משלנו ובה נידונו העניינים השונים בבית. אנחנו, הילדים, השתתפנו בעבודות והגשנו את האוכל. היה לנו עיתון שבועי, שקורצ'אק היה כותב לו את המאמר הפותח וחוג לבילויים מועילים, כולל משחקי דומינו, שחמט, דמקה וטניס שולחן. ילדי החוג היו דואגים למשחקים לכל ילדי הבית ומחליפים את הספרים ספרייה. התורנויות, כולל פסקי הדין של בית המשפט, נרשמו על לוח המודעות".
"חדרו של קורצ'אק שכן בעליית הגג, הרחק מאיתנו", הוסיף בלפר וסיפר. "כשהוא ראה שלילד לא טוב והוא לחוץ, קורצ'אק היה מוליך אותו ביד לשם. בחדר היו מיטה צבאית, שולחן גדול וספרייה. בעיקר בלט שם החלון מלוא רוחב הקיר. דרכו יכול היה להשקיף על ורשה, שאותה אהב מאוד וכמובן על חצר בית היתומים שבה היה רואה את הילדים משחקים. אחד מריבועי החלון היה פתוח לציפורים שנהג להאכיל. כזה היה קורצ'אק, האיש שאהב לא רק ילדים, אלא גם את הפשטות ואת הטבע".
"עם המבוגרים נהג אחרת", העיר. "הוא היה חשדן כלפיהם ולא כל כך אהב את ההתנהגות שלהם, אולי מתוך מחשבה שהם לא מחפשים את טובת הילד. מבחינת קורצ'אק לאהוב ילד היה גם להבין אותו ולהתחלק איתו".
ב-37', בהגיעו לגיל 14, הגיל שבו סיימו הילדים את שהותם בבית היתומים, היה עליו להיפרד. אבל סטפה הציעה לו לכתוב למועצת הילדים בקשה לאשר לו להיות שם שנה נוספת, בהסתמך על המצב הכלכלי הקשה במשפחתו. באותה שנה עבד כמתלמד במפעל להרכבת מקלטי רדיו. אחרי העבודה היה מארגן משחקים לילדים ומסייע בחדר האוכל. בתום השנה חזר אל אמו, שאליה היה מעביר את שכרו מהמפעל.
"כשפרצה מלחמת העולם, העולם התהפך", העיד. "המפעל שבו עבדתי נסגר. ה'בלבטים' (בעלי הבית) נעלמו. כמעט לא היה אוכל. תוך זמן קצר הגרמנים נכנסו ל-ורשה במצעד ניצחון. מיד הם פרסמו הגבלות והתחילו ברדיפת היהודים. נאסר עלינו להיכנס לפארקים ולנסוע בחשמליות. מהר מאוד חויבנו לענוד על זרוע ימין סרט לבן ועליו מגן דוד כחול.
"כשאמא ראתה שהסתכנתי בחיפושים אחרי אוכל, וכל מיני דברים כאלה, היא הציעה לי לברוח לרוסיה. נדברתי עם איזק, גם הוא מחניכי קורצ'אק, לברוח מהגטו. בדרך ניגשנו לבית היתומים, להיפרד מהדוקטור. מצאנו אותו מוקף בילדים, כשצער ניבט על פניו. כמו אבא טוב הוא שלף מעט כסף ונתן לנו אגב התנצלות שאין לו יותר. כך ניצלנו בעוד שקורצ'אק והילדים הובלו ב-42' להשמדה".
בלפר וחברו הרחיקו מזרחה, אל מעמקי רוסיה. תחילה עבד במכרות הפם, בהרי אוראל ולאחר מכן גויס לצבא הסובייטי כנהג של מפעל לייצור נשק. לאחר המלחמה חזר ל-ורשה ההרוסה. "ישר הלכתי לרחוב קרוכמלנה 92", סיפר. "מצאתי את בית היתומים עומד על תילו, פרט לחדרו של קורצ'אק שנהרס בהפצצות. כשראיתי ילדים פולנים משחקים בחצר שלנו, לא היה לי לב להיכנס".
בלפר יצא ארצה באוניית המעפילים "אף על פי כן". אוניות מלחמה בריטיות בלמו אותה ולאחר קרב סוער, הגלו את מעפיליה לשנה וחצי של גלות בקפריסין, שם קישט המעפיל הצעיר בלפר את מועדוני התרבות והספורט, ולמד פיסול מהפסל הנודע זאב בן-צבי. את ההורה הסוערת שרקד בעקבות ההכרזה על הקמת המדינה לא שכח כל ימיו.
בארץ למד במכון אבני, שם דבק בסגנון הריאליסטי והכיר את רעייתו שושנה, בת למשפחה יוצאת מרוקו. רק לאחר לימודיו במכון החלה השואה להיות נוכחת בציוריו. "אין לי מעצורים ואני מצייר הכל, לרבות המשרפות, כל מה שלמזלי לא חוויתי אז", העיד האומן שבני משפחתו נרצחו בשואה.
בעבר סירב להציג בגרמניה עד שהתרכך ואף נעתר להציב אנדרטה של קורצ'אק דווקא בעירו של הצורר מנגלה. עם פולין היה לו קשה. "אני נוסע לשם רק כשמזמינים אותי", הבהיר. "מבחינתי, פולין היא בית-קברות אחד גדול...".
התרעות פיקוד העורף