פרשת השבוע: קורח | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

על פי חז"ל קרח לא היה אדם מן השורה. הוא היה חכם עצום, מנושאי ארון הברית, אדם בעל שאר רוח  ורכוש רב. דבר לא חסר לו ובכל זאת האיש המורם מעם הזה הוביל מרד שפילג את העם וגרם בסופו של דבר לבליעתו באדמה.

כיצד ייתכן שאדם פקח וגדול בתורה שכזה עשה כזו טעות פטלית ובלתי הגיונית?  התשובה טמונה במושג הרוחני וגם הפסיכולוגי העמוק:  " נגיעות אישיות"!

התורה מלמדת אותנו כלל ברזל בנפש האדם: "השוחד יעוור עיני חכמים" לרוב אנו חושבים על שוחד ככסף מזומן המועבר לידי השופט, אך השוחד המסוכן ביותר הוא השוחד הפנימי שבתוכנו- האגו, הקנאה והרדיפה אחר כבוד ומעמד. כאשר יש לאדם נגיעה אישית חזקה בנושא מסויים, מערכת השיקולים הרציונלית שלו קורסת. השכל שאמור להיות המנהיג של האדם הופך להיות "עורך דין" המשרת את הרצונות והיצרים שלו. קרח הרגיש מקופח מכך שאליצפן בן עוזיאל, בן משפחתו!, מונה לנשיא משפחת קהת לפניו. הנגיעה האישית הזו,  תחושת הפגיעה בכבודו, תרגמה את עצמה מיד לאידאולוגיה שלמה ומזוייפת של "כל העדה קדושים". הוא האמין לשקרים של עצמו רק כדי להצדיק את הדחף האישי שלו לכבוד.  "אין אדם רואה חובה לעצמו",  הנגיעה האישית מסוגלת לצבוע גם את המעשה המעוות ביותר בצבעים של צדק ומוסר.

חז"ל שואלים: "קרח, שפקח היה, מה ראה לשטות זו?"  והתשובה היא שיש הבדל גדול בין פקחות ובין חכמה אמיתית. פקחות היא כלי שכלי, מנוע חזק. אך אם ההגה בידיים של אינטרס אישי, המנוע החזק הזה רק יוביל להתרסקות מהירה וכואבת יותר. כאשר אדם נקי מנגיעות הוא מסוגל לראות את המציאות כמות שהיא, להקשיב לזולת ולבחור בטוב. אך כשהאינטרס האישי מעורב, החכמה הופכת לכלי מסוכן של הרס עצמי. קרח היה כה מוסת על ידי רצונו האישי עד שלא עצר לרגע לחשוב על ההשלכות, על האמת או על העובדה שהוא נלחם בבורא עולם בכבודו ובעצמו.

סיפורו של קרח אינו רק סיפור היסטורי אלא תמרור אזהרה לכל אחד מאתנו בכל דור ובכל תחום,  בעבודה, בחברה בקרב המשפחה וכו'.

לפני שאנו יוצאים למלחמה "צודקת" עלינו לשאול את עצמנו ולחקור בנבכי נפשינו האם אכן זו מלחמה למען מטרה לשמה או שיש כאן אגו פגוע.

מכיון שאנו משוחדים לגבי עצמינו, חובה לשמוע דעת תורה מגורם נעלה שאינו מעורב רגשית ושכלו טהור ואינו מונהג על ידי עיוות כלשהוא של נגיעה אישית והוא יוכל לייעץ לנו את הדרך בה נלך.

ההבנה שלא הכל מגיע לנו ושמקומו של האחר אינו מוריד מהערך שלנו. לימוד ענווה כפשוטה.

בפרשת קרח אנו לומדים כי השכל אינו חסין מפני הלב. רק זיכוך המידות ועבודה עצמית יבטיחו שהחכמה שלנו תוביל אותנו בדרך הישר ולא חלילה לאדמה שתפער  פיה ותבלע בקרבה את השבויים ברדיפת הכבוד המדומה.