הדברים תמוהים לכאורה, מה פירוש "יומת המת"? הלא כל עוד הוא עומד למשפט הוא עדיין חי ואם נגזר דינו למיתה או אז הוא יומת- אבל למה הפסוק קורא לו "מת" כבר עכשיו בעודו בחיים?
במדרש תנחומא (בפרשת וזאת הברכה) מובא שבזמן דוד המלך היתה מגיפה והיו מתים כל יום מאה בחורים מישראל. עם ישראל איבד חללים רבים עד שבא דוד המלך ותיקן לומר כל יום מאה ברכות ועצר את המגיפה. וגם כאן יש לעצור ולהבין מה הקשר בין מיתתם של אותם מאה בחורים מדי יום רחמנא ליצלן לבין אמירת מאה ברכות!
על שאלתינו הראשונה (אודות הביטוי "יומת המת") מבארים חז"ל: "וכי יש מת שחייב מיתה? אלא רשע בחייו חשוב כמת, מפני מה? כשרואה השמש זורחת ואינו מברך ברוך יוצר המאורות, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה ואינו מברך. אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר ולא רק בחייהם אלא אפילו במיתתם שנאמר "יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם".
אדם יכול לחיות באופן טכני, הלב פועם והאיברים שלו מתפקדים אבל למעשה הוא מוגדר כמת כל עוד הוא אינו מודה לקב"ה על השמש הזורחת ושוקעת, על המאכלים הטעימים והערבים שהוא מכניס אל פיו וכך הלאה. לכן אומרת התורה בפרשתנו "יומת המת" ללמדנו שאמנם הרשע נהרג על ידי בית הדין שדן אותו למיתה, אבל למעשה הוא מת כבר קודם לכן כשלא הודה לקב"ה על טובותיו וחסדיו, לפיכך כשראה דוד המלך שבכל יום מתים מאה בחורים מישראל הוא הבין שהמתים במגפה נחשבים כמי שמתו כבר קודם לכן, מאחר שלא הודו לה' יתברך על כל הטוב שגמל עימם ועל כן תיקן לישראל לומר מאה ברכות בכל יום כדי להחיות את החיים פן ימותו.
הנצי"ב מוולואז'ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, ראש ישיבת וולוז'ין החשובה ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19 ) המשיל משל ובכך המחיש את הדברים: מעשה באדם שבחצרו צמח פרח נדיר ביופיו הגדל רק ביערות נדחים. הפרח עורר סקרנות רבה וחצרו של האיש מלאה מבקרים שבקשו לחזות בפלא יקר המציאות.
עם הזמן הפכה החצר למקום מופקר ממש והפכה מחצר פרטית למקום רשות הרבים . האיש לא רצה לאכזב את ההמונים שבקשו לחזות בפלא, תלש את הפרח מהאדמה והניח אותו בתוך אגרטל יפה. לאחר מכן הוא שכר אולם רחב ידיים והעמיד את האגרטל במרכזו כדי שכולם יוכלו להתבונן בפרח המרהיב ללא הגבלה.
אולם כעבור שבוע החל הפרח להתייבש ולאחר עשרה ימים הוא נבל ומת...
לכאורה הפרח מת כעבור עשרה ימים אבל האמת היא שברגע שבעל החצר נטל מזמרה וניתק את הפרח ממקור חיותו הוא היה כבר מוגדר כמת. אמנם המוות ניכר על הפרח רק כעבור עשרה ימים אבל מבחינת האמת המוחלטת הוא מת ברגע בו נותק מהאדמה שהזרימה לו את מקור חיותו. ברגע שהפרח הפסיק את יניקתו מאמא-אדמה הוא היה מת.
מסביר הנצי"ב שבזמן דוד המלך היו בחורים תמירים ומרשימים מלאי חיים אולם בפועל הם היו מתים- מהלכים וזאת משום שכאשר אדם אינו מודה לקב"ה הוא מתנתק ממקור החיים. כשאדם אינו מבין שיש מנהיג ובורא לבריאה הוא מאבד את משמעות חייו.
מודים אנו לך רבונו של עולם על כל יום בו השמש זורחת ועל כל נשימה שאנו מפיקים . הכל ממך והכל משלך.
התרעות פיקוד העורף