פרשת השבוע: כי תבוא | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

מצוות מקרא ביכורים בפרשתנו מציגה דרמה אנושית ורוחנית נפלאה. יוגע יגיע כפיים, שטרח וחרש, זרע והשקה, רואה סוף-סוף את פרי עמלו: התאנה הראשונה שהבכירה, האשכול שהבשיל. הוא מעלה את ראשית פרי אדמתו לירושלים, עומד לפני הכהן, ומכריז בפה מלא הודיה: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה".

מיד לאחר מכן מצווה אותנו התורה: "וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ". במבט ראשון, השמחה המתבקשת היא שמחה גשמית טבעית – הודיה על היבול, על הפרנסה ועל ברכת הארץ. אך זקני האומה וחכמיה ראו כאן רובד עמוק בהרבה.

ה"אור החיים" הקדוש (רבי חיים בן עטר, מגדולי פרשני המקרא, 1696(מרוקו)-1743(ירושלים), בדבריו המופלאים והמרטיטים, פותח לנו צוהר אל מעמקי פירוש המילים "בכל הטוב":

"ואין טוב אלא תורה, שנאמר 'כי לקח טוב נתתי לכם'... ואילו היו בני האדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה, ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה, כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם."

דבריו המלהיבים של ה"אור החיים" מעוררים תמיהה: כיצד מגיעה השמחה בתורה דווקא ברגע המפגש של האדם עם פירות אדמתו?

התשובה טמונה בהבנת מהותה של התורה. התורה אינה רק חכמה מופשטת או ספר חוקים; היא נשמת החיים, הצינור שדרכו זורמת החיות לכל פרט ופרט במציאות. כשאדם מביא את ביכוריו, הוא עלול ליפול למלכודת ה"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". הוא עלול לראות בזהב, בכסף ובפירות הארץ את העיקר ואת התכלית.

על כך באה המצוה ומזכירה:  – הטוב האמיתי, השרש והמקור של כל השפע בעולם, הוא התורה. כאשר אדם טועם את "מתיקות וערבות טוב התורה", תפיסת עולמו משתנה מקצה לקצה. הוא מבין שכל העושר החומרי, כל הזהב והכסף שבסובב אותו, אינם אלא קליפה חיצונית או כלי קיבול לאור הרוחני.

כשכותב ה"אור החיים" שבני האדם היו "משתגעים ומתלהטים אחריה", הוא אינו מדבר על הוללות, אלא על תשוקה אדירה וסוחפת – התלהבות הנפש הנחשפת למקור החיים האמיתי. כשהנפש חווה את העדן הרוחני של התורה, ממילא "לא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה".

נמצא אם כן, שדווקא ברגע שבו האדם אוחז בפרי החומרי, התורה קוראת לו: תשמח בפרי, אך זכור שזוהי רק השתקפות של "הטוב" האמיתי. כאשר השמחה החומרית יונקת מתוך השמחה הרוחנית של התורה, העבודה בשדה והעשייה בעולם אינן בסתירה לרוח – הן הופכות בעצמן לחלק מאותו "טוב" כולל.

נסו לדמיין את הַהַרְגָּשָׁה הזו בימינו: בתוך המרוץ היומיומי אחר פרנסה, מעמד והישגים חומריים, מציעה לנו הפרשה עצירה והתבוננות. היא מזמינה אותנו לטעום מחדש את טעמה של פיסת תורה, להרגיש את ערבותה, ולדעת כי השמחה השלמה ביותר מחכה לנו באותו "לקח טוב" שנמסר לנו באהבה.