בין עקדת יצחק לצדקת רבקה: שני הפנים של קידוש ה' | הרב ישראל מאיר זינגרביץ'

לקריאת התורה של החג – פרשת עקדת יצחק. כשאנו קוראים בפרשה זו, הלב נרעד באופן טבעי מול העוצמה של מסירות הנפש. נסיונם של אברהם ויצחק נחרת בהיסטוריה היהודית כשיא של ביטול הרצון הפרטי בפני הרצון האלוהי, וצליל השופר נועד לעורר בשמיים את זכותה של עקדה זו למעננו.

אולם בסופה של הקריאה המלטשת והדרמטית הזו, מופיעה תוספת תמוהה לכאורה. התורה מפרטת סדרה ארוכה של שמות מבית נחור: "הִנֵּה יָלְדָה מִילְכָּה גַם הִוא בָּנִים לְנָחוֹר אָחִיךָ... וכאן בא הפירוט של הולדת שרשרת של עובדי עבודה זרה עד "וּבְתוּאֵל יָלַד אֶת רִבְקָה". רש"י מעיר כי כל הקטע הזה נכתב רק כדי לבשר על הולדת רבקה, זיווגו של יצחק. אך נשאלת השאלה: מדוע דווקא ביום הדין, ברגע השיא של קריאת התורה בראש השנה, עלינו לקרוא על כל עובדי עבודה זרה הללו ועל הולדתה של רבקה?

התשובה היא שישנם שני מסלולים בעבודת ה'. המשלימים זה את זה. יש מוות על קידוש ה' ויש חיים על קידוש ה'.  המוות הוא נסיון עילאי אבל לא פחות ממנו הוא הנסיון של חיים יומיומיים על קידוש ה'.

מעשה העקדה מייצג את הקידוש ה' שבמסירות נפש טוטאלית. זהו רגע נשגב של התעלות חד-פעמית, פריצה מגבולות הקיום אל הנצח. זוהי נכונות להקריב הכל בשבריר שנייה. אולם הולדת רבקה, והחלטה להביא אותה לקריאת התורה של ראש השנה, מצביעות על האתגר השני – הקידוש ה' שבתוך החיים עצמם.

רבקה אמנו גדלה בבית של רשעים: "בת רשע ואחות רשע ומקומה אנשי רשע" (רש"י).  היא חיה בסביבה של עבודה זרה, מוסר ירוד וטומאה. ואף על פי כן, היא לא נכנעה לרוח המקום והזמן. היא בחרה בצדקות, בחסד ובקדושה יום-יום, שעה-שעה, רגע-רגע.

חייו של האדם אינם מורכבים בדרך כלל מרגעי שיא דרמטיים של מסירות נפש. הניסיון היומיומי שלנו אינו רק למות על קדושת השם, אלא להסכים לחיות על קדושת השם וזהי עבודה סיזיפית, אפורה ומתמשכת: להתגבר על סביבה משפיעה, להילחם בהרגלים רעים, לשמור על טוהר המידות בעולם מורכב ולבחור בטוב שוב ושוב בתוך שגרת החיים.

בראש השנה, ביום שבו אנו מבקשים מהקב"ה "זוכרנו לחיים" איזה סוג של חיים אנו מבקשים?. איננו מחפשים רק את הרוממות הניסית של רגע העקדה, אלא את העוצמה השקטה של רבקה אמנו. קריאת התורה בראש השנה מאחדת את שני העולמות: היא תובעת מאיתנו את הנכונות למסירות נפש של אברהם ויצחק, אך דורשת מאיתנו ליישם אותה דווקא בדרך של רבקה – להפוך כל רגע בחיינו למעשה מתמשך של קידוש ה'.

לשנה טובה תיכתבו ותיחתמו !