שבעה ילדים היו במשפחת ניסן הפתח תקוואית. חמישה מהם פעלו במחתרות. מאיר, הבכור, היה גפיר במשטרת היישובים העבריים; שמעון, שעד היום לא ידוע באיזו מחתרת פעל; חנה שדאגה לאחוות הלוחמים; חיים, שהיה בגדוד הפורצים של הפלמ"ח תחת פיקודו של יצחק רבין; נסים, חבר הגנה; משה, שהצטרף לאצ"ל; ודוד, שלחם בשורות הלח"י.
נסים, בן 96 שיהיה בריא, זוכר היטב את לילות הדבקת הכרוזים - כל אח של מחתרת אחרת. "נפגשנו בבית בסביבות חצות ואחותנו חנה החביאה את מה שצריך במחסן שבחצר. כך קרה שהאצ"ל, ההגנה והלח"י חלקו סליק אחד", הוא מספר ונזכר גם בשבת ההיא, שבה קיבל הדרכה מהגפירים לשימוש ברובה. היא חקוקה אצלו היטב, אף שהיה צעיר מאוד.
היום יש גן זיכרון למשפחה. על שלט ההנצחה כתוב: "משפחת ניסן, ממייסדי פ"ת ומחלוצי העיר. ההורים רבקה ויצחק ניסן הגיעו בשנת 1883 והתיישבו ברחוב אלקחי. ממייסדי בית הכנסת בית ישראל, בית אברהם, אהבת חיים. תעשיינים, נדבנים ופעילים למען הקהילה". המשפט האחרון מציין שכל האחים נלחמו במחתרות שונות לקוממיות ישראל ומופיע בנוסח דומה בשלט בגן ע"ש האח מאיר.
"האחד ידע על השני אבל לא הפרענו אחד לשני ובבית לא דיברנו על הדברים האלה. אחוות לוחמים למופת", מספר נסים, ואני תוהה איך אפשר לנשום בידיעה שאולי מישהו מהקרובים ייפגע, ובכלל - שאנשים ימותו, אבל מה אני מבינה. נולדתי אל המוכן. יש לי דגל מתנופף ביד מיום בואי לעולם. שרה מקטנות את המילים "לארצי יש יומולדת, אתם ודאי יודעים, אתם ודאי זוכרים, שהיא כבר בת 30", לקולו של אלי גורנשטיין.
"יום אחד הגעתי לחופשה. שאלתי את אמא שלנו: 'איפה משה?' והיא ענתה שהוא נמצא בבסיס 3 של האצ"ל בקריית אריה, לימים אם המושבות. השתרעו שם פרדסים על פרדסים", נסים משחזר. "הגעתי לשם אחרי חיפוש מדוקדק ובמחסום עמדו שני בחורים צעירים ששמרו שאף אחד לא ייכנס. שאלו אותי מי אני ולאן אני הולך. אמרתי: את אחי אני מחפש. כשהם שמעו, הם נרגעו, והוציאו את הידיים מהכיסים. יד ימין בכיס - משמעותה אקדח. לא שאלו אותי באיזו מחתרת אני והרי ברור שאחי לא יספר שאני בהגנה. דיברנו, התחבקנו ועזבתי את המקום.
כעבור כמה חודשים הגענו לפתח תקווה מכפר יונה. כשהגיעה משאית איסוף, עלינו עליה ונסענו לקיבוץ גבעת השלושה. באמצע הלילה הגיעו אלינו לאוהל והודיעו שעלינו לתקוף את בסיס 3 של האצ"ל. כשאמרתי שאחי שם, שחררו אותי מהפעולה. הייתי במתח רב ולא עצמתי עין. חיכיתי עד שחזרו בארבע לפנות בוקר וגיליתי שעוד לפני שהגיעו למקום, התקבלה הוראה ממטה ההגנה לעצור את הפעולה ולא לתקוף את הבסיס. נרגעתי. כעבור חודש נפגשתי עם אחי בבית וסיפרתי לו. באותו יום גיליתי שההחלטה של המפקד הבכיר שנתן את ההוראה לא לתקוף הייתה חכמה: אחי סיפר לי שהם ידעו על התוכנית לתקוף. המילים שלו היו: 'היינו עם נשק בידיים מסביב לבסיס, ברחבי הפרדס'".
"אף פעם לא יכולנו לדעת מי יהיה איפה", אומר נסים ומשחזר את הפעם ההיא, שבה יעקב צאיג, שהיה גם הוא חבר בהגנה, הגיע לחוף ויתקין בזמן העגינה של האלטלנה ונתקל באחיו של נסים, משה, יושב על משוריין של האצ"ל כשהוא דורך מולו מקלע ברן. החבר צאיג עשה אחורה פנה וחש להזהיר את נסים, שלא יעבור ליד הגדר, שמא אחיו יירה בו.
"הודיתי לו על כך שסיפר לי והתקרבתי לכיוון הגדר, שם ראיתי את אחי. הרמתי את ידי שיזהה אותי, והוא הרים יד בחזרה וביקש מחברו להחליף אותו ליד המקלע. חבל שלא הייתה טלוויזיה שתצלם: שני אחים משני עברי המתרס נפגשים באירוע כזה. התחבקנו, טפחנו אחד לשני על השכם ושאלתי אותו בין היתר: רצית לירות בצאיג? הוא אמר לי: 'מה פתאום. דרכתי, אבל לא הייתה לי מחסנית'". מה קרה בגורל האלטלנה כשהאידיאולוגיה גברה על הפרט, כבר ידוע.
אני לא בטוחה שתוכניות הלימודים במערכת החינוך שמות מספיק דגש על הסכסוכים הפנימיים, הקנאות והאסונות שהם הביאו. אולי דגש הפוך: בכיתה ז' התבשרנו שנעלה למצדה לחגוג את טקס בת ובר המצווה. אני לקחתי על עצמי לנגן את "לכל איש יש שם" של זלדה, אבל ברגע האחרון נמצאה לנגנית המהוללה מחליפה, כי הנגנית המהוללה, זאת אני, החליטה לא להצטרף. היא קראה את נאום אלעזר בן יאיר וחשבה שבמקום של כזו קנאות, שבו הורגים ילדים בשם רעיון ואמונה ומשכנעים אותם שהתאבדות המונית היא רעיון נהדר, צריך להתנוסס דגל שחור. מקום כזה צריך להיות נטוש ולא אתר לציון קפיצת דרך וצמיחה. כלומר שכל אחת ואחד יאמינו במה שירצו, ובלבד שיזכרו שקדושת החיים היא־היא הדבר. רק שמידת ההזדהות עם רעיון או אדם מסוים לא יגברו עליהם.