"צבא העם", "שוויון בנטל". אלו סיסמאות נבובות וריקות מתוכן, שכן זה עשרות שנים שצבא העם לא קיים. ומובן מאליו שאין שוויון בנטל בין כלל אזרחיות ואזרחי ישראל זה שנות דור. עצוב שסיסמאות השווא האלו נשמעות מפי ראש ממשלה לשעבר, שרי ביטחון לשעבר, רמטכ"לים לשעבר ואפילו רמטכ"ל מכהן – המודעים היטב למציאות העומדת בסתירה מוחלטת לקלישאות היוצאות מפיהם.
העובדות ברורות. בשנת 2020 רק 48% משנתון בני ה־18 התייצבו בבקו"ם. 45% לא התגייסו כלל, ו־7% עשו שירות לאומי מקוצר בתנאים מפנקים (שנתון כולל את כל חייבי הגיוס על פי חוק שירות ביטחון, לרבות ערבים ונשים). מקרב הגברים היהודים 33% לא התגייסו בשנת 2020 לעומת 21.5% בשנת 2000 – גידול של 65% במספר הלא מתגייסים.
בקרב החרדים התמונה חמורה עוד יותר: בשנת 2000 רק 8% מקרב הלא מתגייסים היו חרדים. בשנת 2020 החרדים היוו 16% מתוך אלה שכף רגלם לא דרכה בבקו"ם. גידול של פי שניים. בנוסף לכך, רק כ־1% עד 2% מכלל חיילי המילואים עושים שירות מילואים.
זה בקושי צבא חצי העם, וברור שאין שום שוויון בנטל.
כל הניסיונות של הממשלה והכנסת להגדיל את מספר המתגייסים מקרב הציבור החרדי נכשלו כישלון חרוץ. מאז קום המדינה ועד יום העצמאות ה־75 לא גויס ולו צעיר חרדי אחד בכפייה, והמצב רק הולך ומחמיר. תהום פעורה בין הקלישאות למציאות.
כמובן, בג"ץ לא פספס אף הזדמנות לתרום את חלקו לתסבוכת, כשפסל את כל הניסיונות לפתרונות שעליהם החליטו הממשלה והכנסת, בטענה שפתרונות אלו פוגעים בעקרון השוויון. באופן לא מפתיע, העובדה שערבים פטורים משירות צבאי, לא הטרידה מעולם את בג"ץ.
רבים בציבור החילוני שקוראים לשוויון בנטל ולגיוס חרדים, מגלים הבנה מוחלטת לפטור מגיוס שניתן לצעירים ערבים, אך אטומים לחלוטין לאופיו המיוחד של הציבור החרדי.
צבא גיוס לישיבות
צעיר חרדי מגיע ללשכת הגיוס. קצין הגיוס, באופן טבעי, מבקש לגייסו לצבא על פי חוק. החרדי טוען "אינני רוצה להתגייס, כי חרדי אני". קצין הגיוס מסביר לו שאם לא יתגייס, הוא חייב ללכת לישיבה.
החרדי משיב "אני לא תלמיד חכם, איני רוצה ללכת לישיבה". הקצין אומר לו "או ישיבה או צבא". החרדי נכנע ואומר "בסדר, אלך לישיבה, אך הרשו לי לעבוד ולפרנס את עצמי".
"לא ולא", עונה הקצין, "אם תעבוד במקביל ללימודים בישיבה – מיד תגויס לצבא". האברך תוהה "אבל ממה אתפרנס?". הקצין מרגיע אותו "אל תדאג, עם ישראל יפרנס אותך".
הדיאלוג הזה אולי דמיוני, אבל הוא מתאר היטב כיצד הפך צה"ל לצג"ל – צבא גיוס לישיבות. אף על פי שאנו פוטרים את רוב ערביי ישראל ואת רוב הבנות הדתיות מגיוס, אנו מתעקשים שלא לפטור חרדים משירות צבאי. אבל לא רק שאנו לא מצליחים לגייס חרדים בדרך זו, התעקשותנו קושרת אותם לישיבות עד השחרור משירות.
היות שרוב החרדים אינם חפצים להתגייס, בכל שנה הם צריכים לבקש פטור משירות צבאי מראש הישיבה. כלומר, במקום לשחרר צעירים חרדים בני 18 עד גיל 26 ללימודים ולעבודה, אנו מכפיפים אותם במו ידינו לשלטון הממסד הרבני ולמרותם של ראשי הישיבות והעסקנים החרדים. קצבאות הקיום לאברכים עולות למשלם המסים קרוב ל־3 מיליארד שקל בשנה, וזאת מלבד התמיכות בישיבות עצמן.
רק בגיל 26 מקבל האברך את הפטור משירות צבאי ויכול להשתחרר מעול הישיבה. בשלב זה אותו אברך לרוב מטופל במשפחה עם מספר ילדים. ללא תואר אקדמי וללא בגרות, סיכויו להשתלב בשוק העבודה הם אפסיים.
מקסם שווא
לאחרונה העלו חברי הכנסת בני גנץ וגדי איזנקוט הצעה האומרת כי צה"ל יבחר את מי שהוא יחפוץ מקרב בני ה־18 והיתר ילכו לשירות לאומי. הצעה זו רק תרע את המצב. ברור שהצבא לא יבחר חרדים, ערבים, חרדיות, ערביות ודתיות. סביר להניח שהצבא גם לא יבחר נערים מהשכבות הסוציו־אקונומיות הנמוכות ביותר שצריך להשקיע בהם יותר משאבים. כלומר, מספר המתגייסים לצה"ל לא רק שלא יעלה – הוא יקטן.
במקביל, תביא תוכנית גנץ־איזנקוט להקמת "צבא" של כ־140 אלף צעירים וצעירות שישרתו בשירות לאומי. במה יעסיקו כל כך הרבה משרתי שירות לאומי? מי יפקח על הצבא הענק הזה? מדובר בפרויקט שיעלה מיליארדים רבים ושתועלתו מועטה. משרתי שירות שישמשו כעובדי כפייה זולים, יחדרו בהדרגה לתוך שוק התעסוקה האזרחי על חשבון העסקתם של עובדים מוחלשים. הנזק הכלכלי של רעיון עוועים זה – מובטח.
יתרה מכך, עד היום כל הניסיונות להקים מערך של שירות לאומי התנדבותי משמעותי נכשלו כישלון חרוץ. אם גנץ ואיזנקוט ינסו לממש תוכנית זו, הם יעוררו התנגדות עצומה בציבור החרדי והערבי, ורק ירחיבו את השסעים בחברה הישראלית.
בשורה התחתונה, התוכנית היא מקסם שווא ללא שום היתכנות חברתית ופוליטית, והיא תסוכל בעודה באִבה.
יש פתרון
הפתרון היחיד לבעיה החברתית האקוטית של גיוס חרדים היא לתת פטור מלא משירות בצה"ל לכל חרדי שאורח חייו ואמונתו אינם מאפשרים לו לשרת בצבא. זאת בדומה לפטור הניתן לצעירים ערבים, לצעירות ערביות, לצעירות חרדיות, לצעירות דתיות ולצעירות מסורתיות (ב־2003 הגשתי הצעת חוק ברוח זו).
יש לנהוג בצעירים החרדים שלא מתגייסים כמו בצעירים וצעירות שפטורים מגיוס כיום. בגיל 18 יקבלו הנערים החרדים פטור ויוכלו לעשות ככל העולם על רוחם – ללכת לישיבה, להיכנס לשוק העבודה או ללכת ללימודים. כמובן, מקבלי הפטור לא יקבלו יותר קצבאות קיום (כפי שצעירים ערבים לא מקבלים).
מימוש התוכנית יוסיף לתקציב המדינה כ־3 מיליארד שקל, וסכום זה יופנה לתשלום בגובה השכר הממוצע במשק לכל חייל בשירות חובה לשנת שירותו השלישית. כך, כשחיילים ישתחררו לאחר שלוש שנות שירות, יהיה בחשבון הבנק שלהם מעל 130 אלף שקל, בנוסף להטבות של חייל משוחרר. כמו כן, שחרור המשאבים המוקצים למימון אברכים כיום יאפשר להעלות את משכורות חיילי החובה בשנתיים הראשונות לשירותם.
יישום תוכנית כזו יחולל מהפכה בחברה החרדית. התוכנית תשחרר את הצעירים החרדים משלטון הממסד הרבני, תדחוף אותם לשוק העבודה ותניע אותם לרכוש השכלה גבוהה כדי להשיג משרות טובות. חלק מהחרדים אפילו יתגייס לצבא מרצונו כדי לזכות בהטבות שהצבא מעניק.
השתלבות החרדים בשוק העבודה תעלה את התמ"ג ב־1%־2%, והמשק כולו ייצא נשכר. יציאתם לעבודה תגדיל את השתלבותם בציבור הכללי, ותסיר מסדר היום את אחת הסוגיות הנפיצות ביותר, הקורעת את החברה הישראלית מאז הקמת המדינה.
לצערי, אין סיכוי שהצעה ברוח הזו תתקבל. המשך המצב הנוכחי נוח ומועיל לצדדים הנִצים: הממסד החרדי נהנה מהזרמות של מיליארדי שקלים ומכך שהצעירים החרדים כפופים למרותו, וגורמים אנטי־חרדיים כמו יאיר לפיד ואביגדור ליברמן יכולים להמשיך להבטיח הבטחות חסרות כיסוי על גיוס המוני של חרדים כדי לקושש כמה מנדטים.
וכך, תמשיך הפוליטיקה הקטנה והקטנונית לנצח את ההיגיון, והחברה הישראלית תוסיף לשלם את המחיר הכלכלי והחברתי על כך.