לו הזכות לקביעת מועד הבחירות הייתה נתונה בידי איתמר בן גביר ולא בידי יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, הבחירות לכנסת ה־26 היו מתקיימות כבר השבוע. השר לביטחון לאומי אומנם אף פעם לא שוכח כי הוא גם (ואולי אפילו קודם כל) יו"ר מפלגת עוצמה יהודית, אך לא בכל שבוע הצד הפוליטי שלו מגיע לרמה כה בומבסטית של חשיפה ולכמות כה מרשימה של כותרות ואזכורים בתקשורת ובדפי המסרים של הליכוד.
עוצמה יהודית: "בעקבות קבלת עמדתנו - נחזור להצביע עם הממשלה"
"המדיניות חייבת להשתנות": זה מה שעשה השר בן גביר במקום להשתתף בישיבת הממשלה
הרוג ושמונה פצועים מפגיעת רקטה ברחובות; פגיעה ישירה במבנה בשדרות
השבוע לא סתם כיכב בן גביר בסדר היום התקשורתי, אלא למעשה, עד לפתיחת מבצע מגן וחץ, הוא שהצליח לקבוע אותו. ומה שחשוב עוד יותר – קבע אותו לפי תעדופו הפוליטי.
ההישג הציבורי־תקשורתי של בן גביר לא נפל מן השמיים, אלא הושג במאמץ רב ובהתארגנות אסטרטגית נכונה. שבוע לפני שיצא צה"ל למבצע, פצח בן גביר בפעולה משלו, "החרמה והחרפה", מתוך הבנה ברורה כי אובדן הגובה הפוליטי הופך עבורו למסוכן.
את מה שקרה לבן גביר אחרי ארבעה חודשים בממשלה ובמשרד לביטחון לאומי אפשר להגדיר כ"תסמונת האוצר". מסורת פוליטית עתיקת יומין קובעת כי הדרך הבטוחה לנטרל את המתחרה הפוליטי היא להציע לו את תפקיד שר האוצר. בישראל של היום, מסתבר, השר האחראי על המאבק בפשיעה ועל הדאגה לביטחון האישי של אזרחי המדינה, מוצא את עצמו במלכודת אף חמורה מזו שטמונה בתפקיד "הבחור הרע המחזיק את המפתחות של קופת המדינה".
סביר להניח כי בן גביר אינו תמים ומלכתחילה ראה את המורכבות שבשאיפתו לקבל דווקא את תיק הבט"פ. הוא הגיע, כמו משה כחלון בזמנו, לחלוקת התפקידים כבול בהבטחות הבחירות של מפלגתו. כמו כחלון, שהצלחתו המסחררת הפכה אותו לשבוי של ההבטחה הלא מציאותית להוריד את מחירי הדיור בתוך קדנציה, כך גם בן גביר ידע מראש כי ההצלחה האלקטורלית שלו הגיעה בזכות ההבטחות למגר את הפשיעה במדינה, בדגש על המגזר הערבי.
ספק איזו משתי ההבטחות – דירות זולות או מיגור הפשיעה במגזר הערבי – קשורה יותר לתחום של מדע בדיוני, בייחוד בהתחשב באורך כהונתן של ממשלות ישראל בתקופה המודרנית. לפי כל ההערכות, "משבר בן גביר" היה ועודנו אירוע בלתי נמנע עבור ממשלת בנימין נתניהו הנוכחית. לפיכך, השאלה הייתה לא "האם", אלא "מתי".
שיישאר מבסוט
העימות המבוקר בין עוצמה יהודית לליכוד בא לעולם כצורך פוליטי חיוני. עשרות מקרי רצח, עימותים בלתי פוסקים עם היועצת המשפטית לממשלה, הסיפור עם המשמר הלאומי - ובאופן כללי הדינמיקה בתוך הממשלה והקואליציה - לא השאירו לבן גביר ברירה, אלא להזכיר לנתניהו ולבוחר כי לעוצמה יהודית אכן נשארה עוצמה.
לפי עדויות לא מעטות בתוך הליכוד, החרמת ההצבעות והדיונים שעליה הכריז בן גביר הדאיגה מאוד את נתניהו לא מתוך חשש שמא האיום עלול להידרדר למשבר קואליציוני ממשי, אלא מעצם המגמה. נתניהו, שהחשדנות שלו גובלת בפרנויה (מוצדקת בלא מעט מקרים), רואה בשותפו הצעיר מקור לצרות בהווה ועוד יותר בעתיד. כזה שדורש טיפול אישי קבוע, שאסור לפספס אותו ויש לשים עליו עין בכל רגע נתון. הבעיה של בן גביר בעיני נתניהו הינה דיכוטומית ומורכבת בו־זמנית.
מחד, במערכת הפוליטית אין מי שמעוניין יותר בהצלחת בן גביר בתפקידו הקשה מאשר נתניהו. במהלך ארבעת החודשים של כהונת הממשלה לא מעט גורמים קיבלו מסרים שהגיעו מכיוונו של ראש הממשלה ולפיהם "יש לעזור לאיתמר ככל שניתן". ולא, נתניהו לא הפך לפילנתרופ יפה נפש ולא לצדיק נסתר. האינטרס שלו הוא פוליטי־פרגמטי: כל עוד בן גביר מבסוט בתפקידו, הוא לא ירצה לפרוש ולהוביל לבחירות. ברגע שיזהה צרות, ברגע שיבין שלא הולך לו, ותפקודו המיניסטריאלי גורם לו לירידה בסקרים - כך הסיכויים להקדמת הבחירות יעלו בצורה דרמטית.
מאידך, אין בקואליציה גורם שחושש מהצלחת בן גביר יותר מנתניהו. גם זה ברור וגם זה מוצדק פוליטית. כמו שמצב שבו בן גביר מתוסכל מדי הוא רע לקואליציה, באותה מידה גם מצב שבו בן גביר מוצלח מדי לא טוב לה.
"ברגע שאיתמר יזנק אלקטורלית ויחזור לרמה של 7־8 מנדטים כמו בערב הבחירות, החשש הוא שירצה לעשות אקזיט כל עוד הוא בשיא", אומרים גורמים בקואליציה, והחשש הזה בהחלט מוכר בלשכת רה"מ. השבוע, עם פרוץ המבצע, החשש המתמיד בא לידי ביטוי בפרקים נרחבים שהוקדשו לשר לביטחון לאומי בדפי המסרים של הליכוד.
יותר מאשר בן גביר עצמו ניסה באמת להרוויח נקודות מההחלטה לבצע סיכולים ממוקדים בעזה, בליכוד חששו שזה מה שיעשה. חששו - ומיהרו לבצע בו סיכול תקשורתי ממוקד. בבוקר המבצע הסתפק יו"ר עוצמה יהודית בטענה כי "ההחלטה על סיכולי המחבלים התקבלה עוד קודם לכן ואף עלתה בישיבת הקבינט האחרונה, אלא שעוצמה יהודית נתנה דחיפה למקבלי ההחלטות ועל כך מגיע לה הקרדיט".
בליכוד, כנראה, התמקדו במסר נגדי בלי להתעמק בדברי בן גביר שנאמרו און ואוף רקורד. "נתניהו הוא שקיבל את כל ההחלטות בשיתוף עם גורמים בכירים מאוד ומעטים מאוד שהשר לביטחון לאומי לא נמנה איתם". המסר הזה חזר על עצמו כמעט בכל ראיון ובכל הצהרה שיצאו מהליכוד לאורך הדרך.
אף על פי כן וחרף ניסיונות הסיכול הפוליטי הממוקד, בן גביר בהחלט מסיים את השבוע עם הישג משמעותי. ציבור בוחריו קיבל ממנו אות חיים והוכחה כי נבחרם לא נרדם בשמירה ולא התייאש במערכות מול היועמ"שית ובניסיון לקדם דברים בתוך משרדו. סביר להניח כי גם מצביעי עוצמה יהודית לא באמת מאמינים שהחרמת ההצבעות היא שאילצה את ראש הממשלה ואת בכירי מערכת הביטחון לצאת למבצע בעזה. בעיקר הם קיבלו הוכחה כי קולם נשמע בתוך הממשלה, ומי שמשמיע אותו הוא בן גביר.
נתניהו, שעוד עסוק בניהול המערכה, יתפנה בקרוב לעסוק גם בניתוחים של מה שהתרחש בימים אלה בגזרה הפוליטית. ככל הנראה, המסקנה תהיה אותה מסקנה: יש לשים עין על בן גביר. הקדימון הלא נעים שהוא נתן השבוע, בהחלט עלול לחזור בתור משבר קואליציוני קטלני. על הליכוד לעשות את המקסימום כדי לדחות את האירוע, מתוך הבנה כי השאלה, שוב, אינה "האם", אלא "מתי".