לכל פוליטיקאי ישראלי שמטפס על הבמה הלאומית מצד ימין לא מצפה ירח דבש מול מעצבי דעת הקהל, אבל בנוגע לאיתמר בן גביר נשברו כל השיאים. הוא לא קיבל אפילו שנייה אחת של חסד. הוא עלה על הבמה הלאומית כשתווית גדולה בדמות עיגול מטרה מוצמדת לגבו.
אחיו של סמוטריץ' נגד "עוצמה יהודית": "לא אצביע שוב למפלגה שבן גביר חבר בה"
עוצמה יהודית: "בעקבות קבלת עמדתנו - נחזור להצביע עם הממשלה"
לפי אלברט איינשטיין, אני לוקח על עצמי בטור הזה משימה בלתי אפשרית, כשהכוונה למשימה שאיינשטיין הגדיר כקשה יותר מביקוע הגרעין – והיא הסרת סטיגמה. בהכירי את איתמר שנים רבות, אני רוצה להתחיל מהסוף: קשה למצוא בחיינו הציבוריים אדם שקיים פער גדול כל כך בין דימויו לבין דמותו. כמעט כל האפיונים האישיותיים המיוחסים לו הם 180 מעלות מבן גביר בשר ודם.
לכל מי מהמעטים שמוכנים לתת לעובדות לבלבל אותם, אני מציע לקבל את עצתו האלמותית של שרלוק הולמס לעוזרו המסור ווטסון: נא לבדוק מחדש את הנחות היסוד שלכם. אין לי טענה של ממש לאנשי שמאל שמאז ומעולם ראו באיתמר בן גביר אישיות לא נורמטיבית ופסולה, טרוריסט מורשע, נעדר כישורים, גזען המתגעגע לתמונה של ברוך גולדשטיין. הם מאוהבים בסטיגמה, והסיכוי לערער את אמונתם בה דומה לסיכוי לשכנע אוהד ספורט לזנוח את קבוצת נעוריו ולאהוד בלב ובנפש את יריבתה המושבעת.
אבל יש לי טענה למעט אנשי מרכז־שמאל שחצו את הרוביקון התודעתי ומודעים היטב לפער בין איתמר בן גביר הנער, שגדל על ברכי תנועת נוער שנתפסה כקיצונית, שמנהיגה מאיר כהנא נפסל לכהן בכנסת, לבין עורך הדין המצליח אשר שב ואושר כמועמד לגיטימי לכנסת על ידי בית המשפט ואשר הוביל לכנסת תנועה פוליטית שצוירה כקיצונית וספק לגיטימית. הם יודעים היטב שאנשי מערכת המשפט, שופטים ואנשי פרקליטות שבאו עמו במגע מקצועי, נדהמו מתפיסתו המהירה, ענייניותו, הגינותו, האינטליגנציה הרגשית שלו – ובעיקר מן הפער בין כל אלה לבין דמות הדמון המפלצתי שהייתה לו בעיניהם לפני שהכירו אותו מקרוב.
לרוע מזלו של בן גביר, הוא נכנס לתודעה הלאומית כנער המנופף בסמל שהסיר מרכבו של יצחק רבין, בלהט הפגנה סוערת נגד הסכמי אוסלו, ואומר: "כשם שהגענו לסמל אנו יכולים להגיע לאיש". אמירה שבעקבות הרצח שאיש לא העלה ברצינות אפילו בחלומות הביעותים שלו, חזרה ושודרה אין־ספור פעמים (אף כי לאחר הרצח היא קיבלה משמעות שונה לחלוטין מזו שהייתה לה בעת שנאמרה). ולכן עצם החזרה בשידור על האמירה הזו, בלי להסב את תשומת הלב לכך שכאשר נאמרה לא הייתה לה המשמעות המפלצתית שאירועי העתיד ייתנו לה, הוא לא פחות ממעשה נבלה ביודעין.
חשוב להבהיר את הנקודה הזו בדוגמה אחרת הבנויה אף היא על עקרון פער המידע בין הווה לעתיד: בסוף 1938 התייחס דוד בן־גוריון לפינוים של למעלה מעשרת אלפים ילדים יהודים מגרמניה לאנגליה לאחר ליל הבדולח - ה"קינדר טרנספורט". בן־גוריון אמר שלו הייתה ניתנת לו הבחירה בין פינוי כולם לאנגליה או פינוי מחציתם לארץ ישראל והשארת יתרתם בגרמניה, היה מעדיף את האפשרות השנייה. ציון האמירה הזו היום ללא הדגשת העובדה שהדברים יצאו מפיו של בן־גוריון בשנת 1938 הוא מעשה נבלה.
ב־1938 זו הייתה אמירה קשה, אבל מעוררת הערכה של מנהיג מאבק לאומי קשה, היודע להיות אכזר כדי לחדד את סדר העדיפויות הלאומי. אבל ברור שהוא השמיע אותה בהנחה שמשמעותה היא ש־5,000 הילדים, שעל פי החלופה התיאורטית הזו יישארו בגרמניה, יצטרכו לחיות בסבל תחת המשטר המפלה של חוקי נירנברג בגרמניה. לו היה יודע שהמשמעות היא שהילדים הללו יישלחו לתאי גזים, לא היה מעלה על דל שפתיו את האמירה הזו. אבל זה בדיוק הרושם המפלצתי שעלול להיווצר אצל מי שקורא את הדברים היום, אם עניין פער המידע בין הקורא בן זמננו למי שאמר אותם בזמן אמת לא יודגש.
הוא הדין לגבי אמירתו של בן גביר. כשנאמרה, היא הייתה אמירה מתלהמת של מפגין שנסחף בלהט תשומת הלב שלה זכה הגימיק, משהו כמו איש נורמטיבי המקלל בשפת רחוב את השופט במשחק כדורגל. רק אירועי העתיד הידועים לצופה בסרטון, אך לא היו ידועים לאומרם בזמן אמת, הפכו בדיעבד את האמירה הזו לקשה כל כך. אבל האמת היא שזה הרי בדיוק מה שמי ששב ומשדר את הקטע רוצה לקבע בתודעה, ברמיזה נבזית, ביחס לבן גביר, כדי להשתמש בו כבטרף קל בדרך להפלת ממשלת נתניהו.
מאמני כדורסל מכוונים את שחקניהם לתקוף את החוליה החלשה בהגנת היריב, כדי להשיג סלים קלים, או להפך, את החוליה החזקה, כדי להתיש אותה במאמץ הגנתי כדי שלא תיוותר לה אנרגיה להתקיף. בן גביר, במובנים מסוימים, עונה על שתי הפונקציות. מצד אחד הוא החוליה הפגיעה ביותר שהכי קל לטפול עליה כל עלילה ולהדביק לה כל גידוף במטרה לערער את הקואליציה. מצד שני במובנים אחרים, לטווח ארוך, הוא יכול להיות דווקא החוליה החזקה. שלד הפלדה של הממשלה.
בעת המו"מ הקואליציוני נהג בן גביר בהגינות ובצניעות. למרות עמדת המיקוח המצוינת שלו, בהיעדר אלטרנטיבה לנתניהו, למעט בחירות שישיות, שבאותו שלב לא ממש הפחידו את בן גביר, שהיה בעיצומו של מומנטום פוליטי מסחרר. בעוד אחרים דרשו תיקים בכירים התמקד בן גביר בתיק בעייתי שלא היו עליו קופצים.
בן גביר האמין שהצלחה בתיק הבלתי אפשרי הזה תוכיח גם למבקריו את יכולותיו - והוא יצליח לנתץ את הסטיגמה הדבוקה אליו, כפי שהצליח לעשות מול מי שבא עמו במגע בעבודתו המשפטית. הוא לא הבין שיש פער עצום בין שופטת או פרקליטה שמאלנית שמתפעלת מהפער בין הדמון הקיצוני המוקצה מחמת מיאוס שציפתה לפגוש, לבין המקצוען המקסים ומבין העניין שצץ מולה להפתעתה - לבין הנחשים השורצים בביצה הפוליטית שמשתמשים בדימויו הסטיגמטי כקרדום לחפור בו הון פוליטי.
כשבן גביר נטל על עצמו במידה מסוימת של נאיביות משימה שהיא על סף הבלתי אפשרי, הוא האמין שיזכה לרוח גבית בשל חשיבותה של המשימה שנטל על עצמו. זה לא קרה. להפך, הוא מצא עצמו שוחה נגד זרם לעג והכפשות. המוטו היה: מינו עבריין לאחראי על השוטרים. מה שלא טורחים לציין הוא שמדובר בהרשעות פליליות לפני למעלה מ־20 שנה, שכולן תולדת כרוזים ושלטים שנשאו או חולקו בהפגנות - ואפילו לא אחת מהן קשורה לאלימות מסוג כלשהו. לפי מדד עמי אשד, עבירות חמורות בהרבה הכרוכות בהפגנה, לא מולידות אפילו הזמנה לחקירה.
הרשעתו של בן גביר המזכה אותו בתואר "טרוריסט מורשע", היא בגין הפצת כרוזים המשבחים את הרב כהנא ושלט שנשא בהפגנה ועליו כתוב לגרש את האויב הערבי, וש"הח"כים הערבים הם גיס חמישי". פורמלית, הוא הורשע בעבירת תמיכה בארגון טרור. מעשית, מי שמגדירו כטרוריסט מורשע מסלף את המציאות.
שהרי על פי אותו צידוק פורמלי, ניתן להגדיר מי שהורשע בחציית כביש שלא במעבר חצייה - עבריין פלילי. אין לי טענה קשה כלפי מי שחוזר על ההגדרה בתקשורת בלי לבדוק מה מאחוריה. יש לי טענה קשה מאוד כלפי מי שמודע לפער בין המעשים של בן גביר לרושם שנוצר מהגדרתו כמורשע בעבירת טרור - ובכל זאת חוזר עליה. אגב, לפי הלכות אהרן ברק בעניין חופש הביטוי, היו לבן גביר 0 הרשעות פליליות.
לסיום חשוב להבהיר. בן גביר ממש לא חף מטעויות. הוא טרם הפנים שעם כניסתו לממשלה ולקבינט הוא כבר לא צריך להמציא את עצמו כל יום מחדש כדי לייצר פירורי תשומת לב שהתקשורת נאלצה להעניק לו בעל כורחה. יש לו שלוש וחצי שנים כדי לחשב מסלול מחדש כפי שעשה בעבר בהצלחה רבה. ואז יהיה זה עונג של ממש לראות את מבקריו מגמגמים הסברים, בעודם אוכלים את הכובע.
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד