בשבוע שעבר אחותי נטע נפטרה מסרטן. זה התחיל לפני יותר משנתיים. אז, בגלל הקורונה והעומס בבית החולים, הבדיקה השגרתית נדחתה. כשהתפנה התור, זה כבר היה מאוחר מדי. המחלה התמקמה בגוף, התפשטה וסירבה לעזוב. 

נטע, בת 56, הייתה לוחמת נועזת. אני לא האמנתי לרגע שהיא תנוצח. היא צללה במעמקי הים לצד כרישים, שעצם המחשבה עליהם יכולה להפחיד אדם ממוצע - ונהנתה מזה. היא גמעה מרתונים וצלחה תחרויות של אשת הברזל בלי להזיע, וטחנה הרים וגבעות בדיווש על אופניים - ולא הביטה לאחור.

כשהשתעממה, חרכה את הכביש בהארלי שלה, אופנוע כבד שעושים לו כבוד מקילומטרים. כשהגיע הסרטן, לא היה לי ספק שהוא ייצא עם הזנב בין הרגליים. מובס. אבל תרופה רדפה תרופה, וכשהן כשלו בתפקידן, הוחלפו בכימו קשוח. ועדיין, האורח המשחית והלא רצוי נשאר. 

למרות זאת נטע המשיכה בשלה. לצד האויב החדש שהתקבע בגופה, קרעה את החיים כמו תמיד. לפני שבועיים, למרות תעצומות הנפש, הגוף כבר לא עמד בזה וקרס, והמאבק עבר לבית החולים. הצוות הסביר לנו שזה הסוף. שנתכונן לפרידה. נטע החליטה אחרת וקמה. 

דיברנו במהלך האשפוז על מטלות עתידיות ועל היום שבו תיפטר מהגידול. הייתי בטוח שנמצא דרך. לפני האפיזודה האחרונה, נטע החליטה שתנסה דיאטה קיצונית שנטען כי היא מסייעת לנצח את הסרטן. חשבתי שכל עוד יש אמונה, הסיכוי קיים. אז חשבתי. 

אחותי הייתה יפה מאוד. עוצרת נשימה גם בשעותיה האחרונות. היא עזבה את העולם כשלצדה בעל ושתי בנות אוהבים ומסורים וגם חברים בלי סוף. באמת היו המונים שהגיעו להיפרד ממנה. לא ידעתי על קיומם. מתברר שהיו באחותי המון צדדים שלא הכרתי, כמו היכולת לגעת ולהתחבר לאנשים ולפזר שמחה.

במהלך השנים היו לנו תקופות קרובות יותר וקרובות פחות. מרוץ החיים, המשפחה שהקמתי, הקריירה וגם לפעמים תפיסה אחרת של המציאות, עשו את שלהם.  לא הייתי אח מושלם. יכולתי להיות מכיל וסבלני יותר. כעסים ושטויות שצפים בכל משפחה היו נוכחים די בקביעות. אולי יותר מאשר במשפחות אחרות, אולי פחות. לא יודע. בדיעבד הם היו כל כך טיפשיים ומיותרים. חבל. הזמן אבד. חבל שאת השיעור הזה לומדים רק כשמרגישים את החיסרון, כשמאוחר מדי. היינו שלושה ועכשיו אנחנו שניים, ובכל פעם שאני מהרהר בזה, מין ריק אפל מכסה את המציאות שלי. 

נטע ובתי הבכורה מיכאלה הפכו עם השנים לסיפור אהבה. אחותי מצאה את הדרך ללב שלה. הן בילו וכייפו יחד באופן קבוע. בכל פעם ששבה מטיול מאתגר, נטע הקפידה להביא למיכאלה מתנה. מכל הסוגים והמינים. להראות לה שחשבה עליה. שהיא אוהבת אותה. אשתי אומרת שזו הייתה גם דרכה להראות לי שהיא אהבה אותי. אני מניח שהיא צודקת. 

התלבטנו איך לבשר למיכאלה על האסון. בזמנו, כשנטע הופיעה בבית נטולת שיער, בגלל הכימו, דיברנו עם הקטנה על התספורת המיוחדת שלה בגלוי, לא הסתרנו, ומיכאלה לא התרגשה. ובעצם, איך יכולה ילדה בת 4 וחצי להבין שיש סבל וכאב כזה בעולם? כמה ימים אחרי פטירתה התיישבנו יחד על הספה בסלון. 

״סיפרנו לך שנטע חלתה מאוד, מאוד, מאוד והייתה בבית חולים?״
״כן״, השיבה מיכאלה ופניה הרצינו.
״ולפעמים כשאנשים חולים מאוד, מאוד, הם מתים. ונטע מתה״. אשתי הגישה את זה ככה, ישיר ופשוט, והחזיקה את עצמה מלהתפרק. אני תפסתי עמדה בפינה, כי כבר לא יכולתי לעצור. ״היא לא תהיה כאן יותר. היא איננה״, הבהירה.
״מתי נוכל לבקר אותה?״, ביקשה מיכאלה לדעת.
״לא נוכל לראות אותה יותר״. 

מיכאלה ילדה חכמה, ממזרה, וככזאת היא ניסתה לחפש חורים במציאות החדשה.
״לא נוכל לראות אותה יותר?״
״לא. אני מצטערת״.
״אז אפשר להתקשר אליה?״, ביררה בחיוך כמי שמצאה פתרון מבריק למציאות החדשה והמבלבלת. 
״גם לא״, הבהרתי ואז הוספתי ש״נטע נמצאת בלב שלנו, ואנחנו תמיד נתגעגע אליה״. אני לא יודע אם יש גן עדן או העולם הבא, אבל זה שהיא בלב שלנו - זו עובדה. 

זו הייתה שיחה קשה. כל המצב פסיכי. פתאום היא לא פה. לא מלחמה, תאונה או זקנה. מחלה זוחלת הרגה את אחותי. אכלנו ארוחת ערב. מיכאלה הייתה מהורהרת ושתקנית לכמה שעות ואז אמרה: ״נטע מתה״. איזה צליל נורא היה למילים האלו שנורו לחלל המטבח שלנו שבדרך כלל צוהל ושמח. ״אבל היא בלב שלי״, הוסיפה בכורתי בעיניים פעורות. ״כן, היא בלב שלי לתמיד״.