פנו אליי מפסטיבל הסופרים בירושלים. יש לנו אירוע מיוחד, הם אמרו, שבו אנשי תרבות בוחרים את הספר שהכי נחרט בזיכרונם והשפיע עליהם, ספר שהשפיע עליהם. לא בהכרח לטובה, לא חייב לטובה. חשבתי מעט והסכמתי. על איזה ספר אתה רוצה לדבר? שאלו אותי. ״סיפור על אהבה וחושך״ של עמוס עוז, אמרתי. בחירה רצינית, הם אמרו, ספר קאנוני. מה שיש לך להגיד עליו הוא טוב או רע? רע, אמרתי. זה ספר שיצאתי ממנו מצולק. התיישבתי לכתוב.

הייתי בן 20 כשקראתי את ״סיפור על אהבה וחושך״, התחלתי לכתוב. האמת היא שחשבתי שאפגוש משהו אחר כשאגש לספר ואתחיל לקרוא אותו. משהו שיהפנט אותי. במקום זאת מצאתי אוטוביוגרפיה כבדה, במשקל יתר, אטית, מייגעת ועמוסת תיאורים בלתי נגמרים ומעייפים. שני עמודים על חלון בחדר, עמוד וחצי על האם להדליק סליל אחד או שניים בתנור החימום. עמוד וחצי! הכל התלבטויות וחבטות בלתי נגמרות. כל פעולה של עמוס עוז הילד, הנער או המבוגר, זה אירוע קריטי וגורלי. "סיפור על אהבה וחושך" זו רכבת אטית כל כך שמתחשק לך פשוט לקפוץ ממנה וללכת ברגל. ברור שאתה תגיע ליעד יותר מהר ברגל.

גם מדינת ישראל, המשורבבת בתולדותיו של עוז, ותולדותיה, מעולם לא היו כל כך חיוורות כמו שהן כאן. מדינת ישראל אצל עוז היא מדינה נודניקית, מלאה בחשיבות עצמית, מיותרת ובעיקר מייגעת.

אני חושב שזו הייתה האוטוביוגרפיה הראשונה של סופר שקראתי. בתיווכו של עמוס עוז נשמע די מייגע להיות סופר. ההתבוננות הממושכת והלא נחוצה של עוז בפרטים הטכניים של כמעט כל דבר אפשרי - מהחלון בחדר ילדותו והלאה - גרמה לי לעשות פניית פרסה מספרות הפרוזה העברית. זה היה בעצם ספר החניכה הגדול שלי לספרות העברית ויצאתי מצולק. יעברו שנים רבות, יותר מדי שנים, עד שאמצא את עצמי בחזרה בחיק הספרות העברית.

מתישהו התגלה לי שיש אפילו סיורים מודרכים בירושלים אשר במסגרתם אתה מבקר בלוקיישנים מהספר. נדהמתי. את שונאיי הגדולים ביותר לא אשלח לדבר כזה. זהו בוודאי גם הסיור המודרך הארוך והנמרח בעולם.

הספר כל כך מזדחל, עד שרק בעמוד 324 עוז עולה לכיתה א׳. 324 עמודים לקח לו להגיע לכיתה א׳. יש לי ילד בגיל הזה, אפשר לסכם את כל חייו עד כה במשפט וחצי: נולד, עשה מקלחת כל יום בשבע ומשם למיטה, נהנה מאוד בפעם הראשונה שבה אכל פיצה ושיחק כדורגל. וזהו. זה הכל. גם את מערכת היחסים שלו ושלי עד גיל זה אפשר לסכם בשלוש מילים: יחסי עובד־מעביד. כל דבר מעבר רק יטרחן.

הלוואי שהספר היה רק על אהבה וחושך, הוא גם על עוד 4,000 דברים אחרים שאת כולם עוז טורח לציין. מפירוט של כל ספר בארון הספרים שלו לפירוט של כל רחוב שבו דרך אי־פעם והשיא הוא בעמוד 498, שם מופיעה רשימת קניות מפורטת:

״עגבניות. מלפפונים. בצל. תפוחי אדמה. צנוניות. לחם. ביצים. גבינה. ריבה. סוכר. ולברר אם יש כבר קלמנטינות ומתי יתחילו תפוזים. סבון כלים. סבון כביסה. משחת שיניים שנהב. נפט. נורה 40 ואט. מגהץ לתיקון. בטריות״.

כאן, בנקודה הזו, עצרתי, הנחתי את הספר בצד ולא חזרתי אליו מעולם (אני יודע שיש חשיבות מסוימת מבחינת הניתוח הספרותי לרשימת המכולת הזו, מאחר שמאחוריה מסתתר חוסר האונים של עוז ואביו כשאמו מתחילה לחלות, אבל לא באמת. אין צורך בזה באמת. בכלל, מעניין להשוות את הספר לספר האוטוביוגרפי ״אישה יקרה״ של יהונתן גפן, שגם אמו התאבדה ובזה הוא ועוז חולקים גורל טרגי משותף. אלא שבעוד גפן משוטט במרחב המינימליסטי יותר ומודד כל דימוי, עדיין עומק הסיפור וגודל הפצע הנפשי לא פחות כואבים ועוצמתיים. ואם אצל גפן אנחנו מטיילים במרחב מינימליסטי של כתיבה ששומרת על קצב קריא ונהיר, לפחות לדעתי, אצל עוז המרחב שבו אנחנו משוטטים הוא המרחב הטרחני. זהו לא מרחב מוגן, משום שאין שם מי שיעזור לך. אבל נדמה לי שאני גולש מעט. בואו נחזור למקום שבו היינו לפני שהתחלתי לגלוש).

אז בכל אופן, הייתי בן 20 כשקראתי את הספר ונטשתי אותו בעמוד 498 ולעתים אני נזכר בו כשאני מרכיב רשימה נאה של מוצרים ויוצא לסופר. מאז עברו השנים ופני הסופר השתנו: התאורה, סידור המוצרים, האסטרטגיה של סדר המוצרים, המוזיקה, המבצעים - אבל את אותה רשימת קניות בעמוד 498 ב״סיפור על אהבה וחושך״ אינני יכול להוציא מראשי עד היום. בין שאני בטיב טעם ובין שבשופרסל או אצל רמי לוי, אני סוחב איתי בראש את הרשימה של עוז, היא פשוט לא יוצאת מראשי.

במובן הזה אני חושב שלפחות זוהי יצירה שמצליחה לעשות את אחד הדברים המרכזיים שמוטלים עליה - לחדור לראש הקורא ולהתנחל במחילות הזיכרון שלו. את הספר ואת הרשימה בעמוד 498 לעולם לא אשכח ולעולם לא אוכל להתעלם מנוכחותה. מהבחינה הזו זהו ספר שלא ניתן להתעלם ממנו ובזה חשיבותו.

אסכם. מי ייתן וייוולדו ספרים נטולי רשימות קניות. בעולם שבו אין רשימות קניות בספרים אני רוצה לחיות. זהו העולם שלי.