שנאת חרדים היא האופנה החדשה שמציגה לנו המחאה. בהחלט געגועיי למילה ״דיקטטורה״ ואפילו ל״שפחות״. בהן לפחות היה ממד משעשע מרוב הגזמה. לשנוא ציבור שלם לשם השנאה זה באמת דבר שמצריך הרבה אנרגיה. כשדיברו על שוויון בנטל, נגעו בנקודה. אבל למה להוביל את המחאה למקום ענייני, אם אפשר פשוט לשנוא מגזר שלם שמהווה חלק גדול באוכלוסייה?

בצל סערת הכספים הקואליציוניים: ארגוני המחאה צעדו בבני ברק
מקורבו של נתניהו: "מי שחושב שהאריה חלש – טועה"

המפלגות החרדיות, כמו מפלגות אחרות, נבחרו לכנסת באופן דמוקרטי, רק נזכיר. אלא שלהן, בניגוד למפלגות אחרות ובדומה למפלגות הערביות למשל, יש הנהגה חזקה. אפשר לכעוס על סכומי העתק שתקציב המדינה מייעד למגזר החרדי במסגרת ההסכמים הקואליציוניים, אבל אי אפשר שלא להתרשם מההנהגה החרדית שדואגת למגזר שלה. זאת בניגוד למנהיגים אחרים שרק עסוקים בלהסית נגד כל מהלך של הממשלה. מתי הם לאחרונה הביאו בשורה אמיתית עבור הציבור שלהם?

את ההנהגה החרדית המגזר מעריך ומכבד. ראינו זאת בהפגנה הראשונה בבני ברק, איך קיבלו את פניהם של המוחים והאירוע עבר חלק. כך דרשו המנהיגים וכך היה. אבל למתדלקי המחאות ושנאת החרדים זה לא מספיק. בכרזות הזמנה להפגנה שנערכה שלשום נכתב כי יחלו ב"מצור על בני ברק". אני מוכרחה להודות שזה באמת מרשים יותר ממצור על המספרה של שרה נתניהו בכיכר המדינה. אלוהים ישמור, כמה שנאה.

שיא הצביעות והיהירות נשבר כשאותו הגוש שדרש הידברות תוך שהוא משבית את המדינה בימי זעם ובעצירת טיסות ומסחר, ואותו הגוש שכל כך אוהב לומר את צמד המילים "הסכמות רחבות", לא מבקש שום הידברות עם מגזר שמגיע מאותו העם. אותו המגזר שחי איתו כתף אל כתף באותה המדינה, שהג'יהאד האסלאמי יורה עליו את אותם הטילים, ואותם אויבים מבקשים להשמידו.

תקציב המדינה אף פעם לא זוכה למחיאות כפיים, או עובר בשקט. זו הפוליטיקה, תמיד יש מפסידים. הפעם כאמור נוסף אליו רובד חדש שאפשר לצרוח במחאות ולפמפם בתקשורת. אגב, היה לו פרומו קטן בקורונה – שנאת חרדים.

על גב ההורים
במשבר הקורונה למדנו כמה חשוב להשקיע ברשויות המקומיות. לכל רשות יש הצבע שלה, הצרכים שלה והסגנון שלה, ואין רשות אחת שזהה לאחרת. יש גם רשויות אחיות שהעברת המידע והעצות ביניהן היא דבר נפלא ומבורך. עם כל הכבוד לבית הנבחרים, ובהחלט יש כבוד, כי הוא נבחר על ידי העם, בסופו של דבר ההחלטות של הרשות המקומית ואופן התנהלותה פוגשות אותנו באופן שוטף בחיינו, ויש לציין שגם העומדים בראש הרשויות נבחרו באופן דמוקרטי.

אלא שהשבוע נפל דבר: הרשויות המקומיות הרשו לעצמן להשתמש בהורים ובילדים ככלי במו"מ. הטענה של הרשויות המקומיות "החזקות" שלא ייגעו בכספי הארנונה היא מוצדקת. לממשלת ישראל יש עוגה תקציבית, שתהיה רובין הוד ותחלק לרשויות "העניות" בחלוקה הגיונית ולא תגזול מהרשויות.

טוב עשו ראשי הרשויות בכך שהתקוממו. מרגש היה לראות ראשי ערים מכל גוני הקשת הפוליטית מתאחדים, אלא שפה הם התחילו להתבלבל.
כהורה לילדים קטנים בעיר "חזקה", מצאתי את עצמי השבוע חלשה למדי כשתקעו לי שביתה בפרצוף. כי פשוט לא חסרות שביתות ומחאות במדינה, ומערכת החינוך שלנו גם ככה דורשת מהפכה בפני עצמה. שיבוש אורח החיים של תושבים באמצעות ילדיהם הוא אכזרי, משום שהילדים הם הבטן הרכה של כל אדם.

אלא שהשביתה הזו על חשבון ההורים והילדים לא הזיזה לשר האוצר, שהודיע לראשי הרשויות שהוא ממשיך בדרכו. זה היה יום מיותר וסתמי, שלא קידם דבר מלבד זעם של הורים שדרשו תשובות, כשבתוך 24 שעות קיפלו ראשי הרשויות את השביתה המיותרת במדינה. בהחלט חבל להסתבך עם הורים כועסים כמה חודשים לפני הבחירות לרשויות המקומיות.

ההחלטה של השלטון המקומי לשביתה עם החרגה של מערכת החינוך הגיונית. ראשי הערים טוענים שאין להם כוונה לוותר ונבדקים צעדים חריפים נוספים, כלשונם. נפלא, שיילחמו בכל כוחם וכישרונם בהחלטות ממשלה שגוזלות משאבים מהעיר, אך זה לא נכון להילחם בתושבים.

כדור הרגעה
עוד הרבה לפני שלינוי אשרם כיסחה באולימפיאדת טוקיו את התאומות אברינה וניפצה את תקרת הזכוכית של ההתעמלות האומנותית, הייתי מאוהבת בענף. שתיים מחברותיי הטובות הן המתעמלות האולימפיות נטע ריבקין וקטיה פיסצקי, וככתבת ושדרנית ספורט בעברי יש לי בו קילומטרז'. כן־כן, מקורבת.

אלא שזה לא הספיק לי וממרומי גיל 36 (וחצי) החלטתי שאני עושה מהלך ומחפשת חוג כזה לקשישות כמוני. מצאתי! השבוע התייצבתי לאימון ניסיון בבגד גוף, גולגול מתוקתק וברק בעיניים, ולא רק לאור העובדה שהוא התקיים בשעות של האמבטיות וההרדמות.

אם הנפש דורשת מהגוף אימון כאסח של שפגאטים, קפיצות בחבל והנפת כדור ורוד מהמם לתקרה ותפיסתו באלגנטיות – כך יהיה כעת בכל שבוע. במרוץ החיים בין הקריירה, האמהוּת והרי הכביסה, שמחתי למצוא תחביב מרגיע וקליל לנשמה. בקיצור, מתי האולימפיאדה?