בזמן האחרון, עלו לתודעה הישראלית מספר טרנדים שהפכו כאילו לשגרת חיינו; ולא, אני לא מדברת על שיגעון הרולאפס והגלידה, שצץ בכל בית אב במדינה כמו פטריות אחרי הגשם, שלא מאוד מפריע לי זולת העובדה שמוכרים את דבר המתיקה הזה בעשרים שקל ליחידה. ניחא. מה שבאמת נהיה פופולרי בתקופה האחרונה הוא סוג של שנאה כלפי הציבור החרדי.
גפני יודע לא רק באיזה צד מרוחה החמאה, אלא גם איך מורחים אותה | משה נסטלבאום
ח"כ גפני הוציא את רפורמת השכירות מחוק ההסדרים | בלעדי
בכללותו. אני מניחה שקרוביי, וגם אלה שלא, יודעים שאני חילונית. אני אוהבת מאוד את המסורת היהודית, מקפידה על חלק מציווייה, ועל מה שלא, נוהגת בשיטת ה'חיה ותן לחיות' ומכבדת מהצד. כמו לא מעט אנשים. בפועל, זה לא באמת משנה מהו הצו האמוני שלי, כשאני שומעת שמתייחסים לציבור החרדי כנטל כלכלי, כמעמסה, כעול חברתי.
שלא יובן אחרת: הגיע הזמן שכל אדם המתגורר בישראל ייתן בדיוק באותו מינון עבור הארץ המובטחת שלנו, וזה לא משנה אם מדובר בשירות צבאי מלא, שירות לאומי או התגייסות אמיצה למד"א, איחוד הצלה, כיבוי אש או יחידות החילוץ השונות. כולם צריכים להעניק את חלקם ולו עבור תחושת השייכות שלהם, על מנת שנמשיך להיות מדינה יצרנית שלא תלויה רק בחלק אחד מהפסיפס החברתי שבנינו לנו. ואגב, עצם המונח שירות לאומי לא חייב להיות קשור ישירות ללאומיות, מה שאומר שגם אלה שאינם יהודים יכולים לקחת חלק בצביון הזה מעצם השתייכותם לגבולותינו.
קשה לי לשמוע שמבשרים בכזאת קלות על 'כישלון הדמוגרפיה', כלומר חוזים שבעוד כמה עשרות שנים נהפוך לפחות ופחות יצרנים בשקלול הילודה המוגברת לעומת אחוזי האבטלה הגבוהים, מבלי שמציצים רגע בזכוכית מגדלת על החברה החרדית. יש שם לא מעט אנשים שרוצים להיות חלק, לעבוד, ללמוד, לצמצם את הפערים ההשכלתיים שמאלצים אותם לעשות עבודה כפולה.
הרבה מאוד צעירים וצעירות במגזר לא רוצים לדון את עצמם לעוני, יודעים שיש עוד אופציה ובטוחים שמגיע להם יותר. הם גם מבינים שאפשר להיות חרדי, ולעשות את כל זה תוך קבלת עול מצוות ושמירה על המסורת. אגב, אם בא לכם להבין כיצד, תסתכלו על החרדים בארצות הברית.
אפשר גם אחרת
הבעיה המרכזית שמונעת מהם, מהצעירים הללו, להגשים את עצמם לצד לימוד התורה כמו אצל החרדים מעבר לים היא ההנהגה החרדית, המבקשת לגזור קופון על כוח אלקטורלי בלתי מבוטל. וברור שהם יכולים למחות, אין ספק בכך, אבל הצמרת הפוליטית שם עטופה בכל כך הרבה קודקודים המערבים את שיקולי הדת והמסורת במשחקי הקח תן הפרלמנטריים.
ברגע שיקום מנהיג חדש בציבוריות החרדית, שיבין שאחד מהקסמים שיהפכו את המדינה למקוטבת פחות היא שוויון בנטל, גם אם הדרגתי, הוא יקבל תמיכה מהרגע הראשון שיכריז על כניסה לקלחת הפוליטית. אפילו ממאמיניהם הגדולים ביותר של ש"ס ואגודת ישראל. יכולה להיות אלטרנטיבה טובה יותר, שוויונית יותר, מכילה יותר כלפי כולם. כזו שתאריך במוני מונים את ימיה של ישראל הפרודוקטיבית, העובדת, המכבדת דת ואמונה לצד עבודה וקריירה.
ולמקרה שהתגעגעתם, בואו נחזור לרגע למתרחש במשכן הכנסת. רק לפני ימים ספורים איים שר הבינוי והשיכון יצחק גולדקנופף שבמידה ומשבר התקציב לא ייפתר, הוא יתפטר מהממשלה, אמירה לא נדירה בנוף הפוליטי רווי היצרים. אין חולק כי עוד כמה משברים כאלה אכן יובילו לסיום ימי הממשלה השברירית מאליה, וראוי לחשוב מה צריך לקרות ביום שאחרי כדי לקרב את הציבור החרדי ללב עולם העבודה בישראל. מתכון מדויק עוד מוקדם לכתוב, אך בהינתן תנועה סוציאליסטית מטעם המפלגות החרדיות – גם ממשלת אחדות אמיתית וקידום נוער חרדי אל מעגל העבודה כמה שיותר מוקדם לא יהיו חלומות באספמיה.
אז בפעם הבאה בה אתם נתקלים בעוד שיחה על חרדים וכניסה מתחת לאלונקה, תחשבו על אותו צעיר שרוצה לשמור על הדת, אך יודע שבכוחו לעשות תואר ראשון למרות הקשיים הרבים הכרוכים בהשלמת החומר. או על אותה צעירה ששמעה על עולם ההייטק ובא לה להתברג בתוכו, גם בתוך חיים של משפחה וילדים.
זכרו שהם קיימים, שרבים מהם כבר הצליחו לחצות את הרוביקון, ושאנחנו כחברה צריכים לעשות הכל כדי לאפשר לאלו שעוד לא עשו זאת ללמוד ולעבוד איתנו, בתוכנו. גם אם זה אומר לחפש בכוח מנהיג חרדי שיביא את רוח הבשורה הזו. רק כך, ישראל של השנים הבאות תצליח להיות שוויונית ומאוחדת יותר, אך הפעם בלי קלישאות ופתגמים מלאי פאתוס שאומרים בעיקר בימי עצמאות. הגיע הזמן שתשכחו מה'אנחנו והם'. מעתה אמרו אנחנו.