הגיגי הספורט שלי מלווים את הטור הזה כבר כמעט מיום היוולדו - ואותי כמעט מיום לידתי. טוב, קצת הגזמתי: עד גיל העשרה הספורט העיקרי שבו עסקתי היה לגמור יפה מהצלחת כדי לקבל קינוח, אבל אני לא יכול לחשוב על ענף ספורט אחר שהיה מותיר בגזרתי פגמים שכאלה עד שאיאלץ לעסוק בבגרותי בספורט יומיומי, רק כדי לשרוד את המראה הניבט אליי מהמראה.

למרות האילוץ הזה, הספורט כחלק משגרת החיים נטמע בי רק אי־אז בחורף 2002 (אלליי, איך הזמן רץ כשרצים!) ומאז, למעט הפסקות קצרות, הקפדתי לרוץ על חיי. בחלק מאותן תקופות שיתפתי אתכם במד הכושר שלי, שבימים יפים מטפס עד ליכולת לגמוא עשרה קילומטרים ברציפות. שיאים שמלווים לרוב גם בהקפדה על מיני מזונות. רק שאחר כך תמיד מגיעה תקופה של התמתנות (ולמרבה הצער גם של התרחבות), שמסתיימת כאשר אני מרגיש שמכנסי הג'ינס, שאך אתמול נאלצתי למשוך במעלה המותניים, גורמים לי לקוצר נשימה. 

השבת שעברה כללה רגע שכזה: הגברת קיפניס התעוררה כהרגלה בשבתות כהלכתן היישר אל מדי ה"לולו למון" שלה (אני מכיר אותה כבר כמעט מאז נחת כאן סאדאת ויכול לומר לכם בביטחון גמור שלא היה אירוע מרגש יותר בחייה - כולל זה שבו ניצבתי לשמאלה בחליפה - מאשר ה"עלייה" של מותג בגדי הספורט הזה לישראל). היא נתנה בי מבט שארך אולי 0.37 שניות, אבל הצליח להכיל בתוכו ארבע מילים שלמות: “אתה שמן כמו היפופוטם", מה שלא השאיר לי הרבה ברירות אלא לדחוס את עצמי לבגדי ספורט ולסור עמה אל גיא ההריגה המכונה גם “פארק הירקון".

הפארק בשעות המוקדמות יחסית של השבת הוא מקום שבו היו יכולים לפיד וגנץ להתקוטט על ראשות הממשלה, כשנתניהו היה מתקשה לעבור את אחוז החסימה. בועה ירוקה ומלאה באנשים שחייהם, איש־איש וסגנונו, די נוחים. “מלח הארץ" יאמרו אחדים, “פריבילגים" יגידו אחרים, אבל אני לא באתי לפארק על תקן של אנתרופולוג אלא על תקן מתבונן.

בעיה: התבוננות, אף שהיא הספורט האהוב עליי, אינה שורפת מספיק קלוריות - וזה לא שלא ניסיתי: היו חודשים ארוכים שבהם השכמתי בשבת בבוקר, לבשתי בגדי ספורט צבעוניים - כמו שעושים רוכבי האופניים - והתיישבתי בבית הקפה בנמל ולא רזיתי גרם! מי היה מאמין ששילוב של קרואסון שקדים וקפה הפוך אינו מביא לירידה במשקל? 

מאחר שאני מצטיין בהקשרים לוגיים, הסקתי מיד שיש בעיה בפורמט וכדי לשרוף קלוריות עליי לנסות שיטת אימונים אקטיבית מעט יותר. כך מצאתי את עצמי צועד נמרצות ומתבונן בקרנבל האנושי שמסביב. 

מולי צעד זוג בני 30 פלוס, שניהם יפים עד כאב, שהיה שקוע בריב והותיר אותי עם התהייה: מה יכול לגרום לאנשים שנראים כל כך טוב בבגדי ספורט, להיות כל כך עצבניים? מבט נוסף סיפק הסבר: הם מהאנשים שמעדיפים “אלו יוגה" על “לולו למון", כלומר מהסוג שהגברת לימדה אותי שאין לתת בו אמון (בעצם היא אמרה: "אלו יוגה" ונשים יפות, אבל פרה פרה). במזגם הרע ניחמתי את עצמי על יופיים הפוצע והמשכתי לאבחן שלל טיפוסים, נותן בהם סימנים, כמו למשל באלה שלא מפסיקים לעבוד גם כשהם עובדים על הכושר. 

הם באים בשני פורמטים עיקריים: בקבוצות שבהן טווים נטוורקינג תוך כדי הליכה מהירה או ריצה קלה, או בבודדים, עם אוזנייה אלחוטית ושברי משפטים כמו: “מה אתה אומר, כמה מטר יש לנו שם? מה? זה יוצא פחות מ־3,000 דולר למטר, לא יכול להיות!", ואז הוא עובר ממטר רבוע למטר רץ ומותיר אותי לתהות לעד, מה “לא יכול להיות" ב־3,000 דולר למטר? אגב, זו שיטת התמחור של "לולו למון"!

אפרופו מטר רץ, הנה חולף מולי הטיפוס שלא מודע לעצמו: סמוק ומתנשף, נראה כנוטה למות, ניכר בו שכל צעד גורם לו סבל בל יתואר - ובכל זאת הוא ממשיך לרוץ, עת אני מאט בכוונה, כדי שאם יקרוס, חלילה, לא אצטרך לעשות לו הנשמה. והנה אלה שבאים עם הילדים: שיבוטים של מהנדסי תוכנה ומנהלות בית ספר יסודי, עם צאצאים שאנוסים להתלוות אל הוריהם לרכיבה על אופניים בפארק. אני דווקא מעריך את היחס של ילדים לאופניים כאל כלי תחבורה שמחבר בין הבית לבית הספר וממנו אל החברים, ולא כמכשיר לדווש עליו בכוח בשבת עם אמא ואבא, שמכריחים אותם לחבוש קסדות, לשתות מים ובעיקר לדגמן משפחתיות למופת. 

אני די משוכנע שהיו לי עוד תובנות, אבל הגיע הזמן לתת למוח להתרוקן מחמצן, להתמכר למונוטוניות שבתנועה, ומבין הערפילים לתהות איך זה שהמדע עוד לא המציא גלולה שתגרום לנו להיות בכושר מרביצה על הספה וצפייה בשידורי ספורט, ענף שבו ללא ספק הייתי מביא הרבה כבוד למדינה.