צפיתי ב"מבחן ההורים הגדול", תוכנית ריאליטי בהנחיית פסיכולוגים, ובמה שצפיתי, שייתכן שאינו מדגם מייצג, התחלחלתי. לדעתי, בחלק ממה שצפיתי מדובר בהתעללות בילדים חסרי ישע, אף שמן הסתם זה לא נובע מכוונה זדונית: לוקחים ילדים ודוחפים אותם בכוח לבצע מול מצלמות מטלות שהם מפחדים לעשות. למען האמת, גם אני הייתי מפחד ולא מעז, למשל, לקפוץ באנג'י מקומה חמישית. לא בגיל 6, לא בגיל 13 ולא היום.
מה אנחנו רוצים להוכיח בזה שאנחנו מאלפים את הילדים לשיטתנו, תהיה אשר תהיה? למה לקחת ילדים קטנים ולהלחיץ אותם עד כדי כך שהם רועדים מפחד? הם לא יספיקו לפחד בעוד חמש או עשר שנים? אם זה מבחן ההורים הגדול - מה אשמים הילדים? למה לנצל אותם, להלחיץ אותם? זה נראה בעיניי לא פחות מהתעללות, אף שברור שלא זו כוונת ההורים ושזה לא נעשה מתוך כוונה רעה.
אחת האמהות הדורשניות אמרה בתוכנית שהיא מעדיפה שהבן שלה יהיה מהנדס ואחר כך יקבל כל חייו טיפול פסיכולוגי. אני מתנצל אם הציטוט אינו מדויק - אך זו הייתה רוח הדברים. אני באתי ממשפחה חמה, תומכת, מכילה, מפרגנת, המציבה דרישות וגבולות הגיוניים לגיל וקונטקסט, ובכל זאת יצאתי רופא שאינו זקוק (לפחות לדעתי) לטיפול פסיכולוגי. ראיתי תוכנית שבה יצר החשיפה של ההורים היה על חשבון הילדים, ובשיתוף פעולה מלא של הפסיכולוגים.
אינני רוצה להיכנס לאתיקה של מקצוע הפסיכולוגיה, של אלה האמורים לדאוג לטובתם ורווחתם של מטופליהם, אבל לדאוג להורים על חשבון הילדים זה, לתחושת הבטן שלי, לא אתי. ממש לא אהבתי ואפילו כאבתי את הקטע שבו נשאל ילד “איך ההורים שלך מראים לך אהבה?" והתשובה הייתה - “הם לא".
מלמדים אותנו בבית הספר חשבון ותנ"ך, עברית ודקדוק - לא מלמדים אותנו להיות הורים, כי אין דרך אחת מוחלטת, בדוקה וברורה להיות הורים, ואין דבר כזה “הורות נכונה". לרוב כל אחד מאיתנו מתנהג לפי המודל שאותו חווה בבית הוריו, ואין הוראות הדרכה להורות נכונה. הדרך המומלצת, לדעתי, היא שילוב של כל השיטות, ובראש ובראשונה לתת חום, אהבה, הקשבה, הכלה וכבוד לילדים. מבחינתי, אלה הם הדברים החשובים ביותר שבהם אנחנו יכולים לצייד את ילדינו לחיים.