בנטפליקס עלתה לאחרונה סדרה תיעודית מדוברת מאוד על המלכה המצרית קלאופטרה. הסדרה משלבת סצינות דרמטיות משוחזרות, עם הסברים מצולמים של מומחים, ומשרטטת את פרשת חייה הסוערת של המלכה המיתולוגית ששלטה במצרים כמה עשורים לפני הספירה, ונחשבה לשליטה דומיננטית ומרכזית ברחבי העולם העתיק.

כולל ניהול רומנים עם יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס, שאיתו סיימה את חייה באופן טרגי. הסדרה עצמה מעניינת מאוד, וגם מתייחסת לגיבורה שלה באופן מאוזן ומורכב. אוהד אבל לא חף מביקורת. ועדיין, כל תשומת הלב שהיא מושכת נובעת מסיבה פשוטה אחת: השחקנית שמגלמת את קלאופטרה, אדל ג'יימס, היא שחורה. וכך גם שחקנים נוספים, כולל אלה שמגלמים את בני משפחתה הקרובים.

זו הפעם הראשונה שבה יצירה מתארת את קלאופטרה, שזכתה לאורך השנים להרבה מאוד ייצוגים בתרבות, כאישה שחורה. מה שעשוי להזכיר את הליהוק של גיבורת הגרסה החדשה ל"בת הים הקטנה" כשחורה. אלא שבדוגמה האחרונה מדובר בדמות דמיונית, שה"לובן" שלה אינו חלק מהסיפור שלה ומנסיבות חייה. בעוד קלאופטרה הייתה דמות היסטורית ואמיתית, ועוד כזו ששאלת המוצא והגזע שלה רלוונטית מאוד במסגרת ויכוחים היסטוריים עכשוויים.

קלאופטרה, ועל כך אין ספק, הייתה האחרונה בשושלת תלמי, ששלטה במצרים כ־300 שנה. מקור השושלת הוא במקדוניה, והמשפחה הייתה הלניסטית בעליל. עובדה שבגינה קלאופטרה הוצגה תמיד כאישה לבנה. לפעמים אפילו לבנה מדי, ע"ע אליזבת טיילור שגילמה אותה בקולנוע. בכל מקרה, ההיסטוריונים מסכימים שהיא הייתה בתו של תלמי ה־12, נצר ישיר לשושלת, ולא סגורים באשר לזהות אמה. יש סברות שלפיהן האם הייתה ממוצא מצרי, חלקי לפחות, ועדיין - קשה להניח שקלאופטרה עצמה הייתה אכן אישה שחורה.

למה זה בעצם כל כך חשוב, ומעורר סערה גדולה בעיקר במצרים? כי הייצוג השחור תואם את האפרוצנטריות - תנועה תרבותית ופוליטית שהתפתחה בשנות ה־80 בקרב השחורים בארצות הברית, ואימצה את הטענה שמלכי מצרים העתיקה הגדולים היו שחורים. כחלק מניסיון כולל לקדם תפיסת עולם חיובית כלפי אפרו־אמריקאים, שניתן לפשט אותו לטענה: לפני שהפכנו לעבדים, היינו מלכים גדולים. מה שנכון לגבי ממלכות שחורות גדולות במערב אפריקה, אבל שנוי מאוד במחלוקת - בלשון המעטה - כשמדובר במצרים העתיקה ומתנגש חזיתית בנרטיב המצרי העכשווי, שעל פיו המצרים של היום הם צאצאי המצרים של עידן הפירמידות.

הסדרה עצמה לא מתעלמת מהוויכוח הגדול. היא נפתחת בדברים של פרופ' שלי היילי, שחורה בעצמה, הנזכרת איך סיפרה לסבתה שהיא לומדת על קלאופטרה בבית הספר, והסבתא אמרה לה: “לא משנה מה מלמדים אותך שם, תדעי שקלאופטרה הייתה שחורה".

ואז, בערך רבע שעה אחרי תחילת הפרק הראשון, יש דיון קצר בין החוקרים על מוצאה הגנטי של קלאופטרה, שאין בו שום מסקנה נחרצת, או הצגת עדויות מדעיות חותכות, אלא משפטים מעורפלים כמו: “התיאורים שלה משתנים, תלוי מי מתאר אותה. היא כמו זיקית... הקסם של קלאופטרה הוא שכל אחד יכול לדמיין אותה בדרכו שלו" וכו'. שזה, איך לומר? ניסיון בעייתי מאוד להעניק איזשהו סוג של חסות אקדמית להחלטה המאוד משמעותית - כאמור - של הצגת קלאופטרה כשחורה.

העניין הוא שעבור מרבית הצופים בסדרה, הדיון המגומגם הזה שאורך אולי כדקה לא ממש משאיר חותם. בטח בהשוואה לעובדה שלכל אורך ארבעת הפרקים הם צופים במלכה שחורת עור. מה עוד שהסדרה שזורה ברמזים רבים המחזקים את עובדת היותה שחורה, לכאורה, כמו אמירות על כך שבניגוד לבני השושלת התלמית שהתנכרו לתושבים המצרים ולא טרחו ללמוד שפה אחרת פרט ליוונית, קלאופטרה הייתה מחוברת מאוד למצרים ולמצריות של עצמה. במילים אחרות, יש פה הנדסת תודעה מהסוג הברור ביותר.

מה שהופך את הסדרה הזו למוצר קלאסי של העידן הנוכחי. עידן שבו לעובדות היסטוריות ומדעיות אין שום יתרון על פני אג'נדות ודעות פרטיות. אפילו להפך. עידן שבו גם סדרה “דוקומנטרית", זרועת מומחים מהאקדמיה, משמשת לקידום אידיאולוגיה אופנתית, גם על חשבון החתירה לחקר האמת.

על הסכין

גם אני, כמו מרבית חבריי מגוש השמאל־מרכז, מוטרד מתקציב המדינה ומהמקומות שאליהם מופנים כספי הציבור. אבל אני מבין דבר נוסף. אי אפשר להחרים את בנימין נתניהו באופן גורף, למנוע ממנו כל אפשרות להקמת קואליציה שאיננה “ימין על מלא", ואז לבוא בטענות על כך שהממשלה שלו מעדיפה את החרדים והמתנחלים.

"Muted" (נטפליקס) הוא מותחן ספרדי חדש, שגיבורו הוא בחור צעיר שהרג את שני הוריו ומשתחרר אחרי שש שנות מאסר. פסיכולוגית עוקבת אחריו בחשאי, כחלק ממחקר, והעלילה הולכת ומסתבכת כשמתברר שהבחור הצעיר היה נתון לניסוי אכזרי. ששת הפרקים המתרחשים בעיר בילבאו מותחים, עשויים היטב ומעוררי עניין.

בראיון נדיר איתו, פול סיימון הודה שיש שירים שלו - בייחוד "You Can Call me Al" - שנמאס לו לבצע. “בשלב מסוים של ההופעה חשבתי לעצמי, ‘מה אתה עושה? אתה כמו להקת קאברים של פול סיימון'. אתה צריך להפסיק", אמר המוזיקאי הענק. אמירה אמיצה, שלבטח משקפת משהו שאין־ספור אומנים מרגישים, ולא יכולים להרשות לעצמם להפסיק.