שמה של בובי ארקוליין שמתה לפני חודשיים בת 73 מסרטן הדם בביתה בפיין בוש, ניו יורק, לא אמר לי דבר. אבל מאז שהתחלתי, כמו קשישים אחרים, לסרוק את מודעות ומדורי האבל, שמתי לב ש־73 הוא אחד הגילאים המובילים סטטיסטית באקזיט לשינה הגדולה. על מותה הודיע בעלה ניק ארקוליין.
חצי מיליון צעירים השתתפו בין 15 ל־18 באוגוסט של שנת 1969 בפסטיבל וודסטוק; ודאי אחד האירועים הפופולריים בכרוניקת התרבות המודרנית; בובי וניק ארקוליין היו שניים מהם. מה שייחד אותם משאר המשתתפים שנותרו אנונימיים ושבו לחייהם, הייתה העובדה שצילום שלהם מהפסטיבל, שהזוג לא היה מודע כלל שצולם, נדפס על עטיפת האלבום המשולש שהוקלט בוודסטוק והיה פס הקול של הסרט התיעודי שהגיע לבתי הקולנוע ב־1970.
עבור מי שראה כמוני את הסרט בקולנוע "אסתר" בתל אביב, זה היה רגע שארך שלוש שעות ושבמהלכו הבנתי את המרחק הגיאוגרפי והתרבותי שלנו מוודסטוק בפעימות לב ולא רק באלפי קילומטרים. מסע שלקח אותנו ממושבי העץ בקולנוע לזירת הבוץ בבת'ל, ניו יורק, לחווה של מקס יסגור ("I'm a farmer"), כאשר אמריקה עשתה עצמה נאורה ומתקדמת לשלושה ימים ובונקר הפיקוד עבר מחדר המצב בבית הלבן לאדמה הבוצית במדינת ניו יורק.
בשנים הרבות מדי שחלפו מאז, הכרתי כאלה שהיו בוודסטוק; שמעתי סיפורים מרתקים על מי שהיו בקרבת מקום ואחרי התלבטות לא דרמטית בחרו להישאר בבית; מישהו סיפר לי, בהתרגשות של מי שהשתתף בקרב על סטלינגרד, כיצד נטש את מכוניתו עמוסת הטרמפיסטים בכבישי הגישה הפקוקים, איבד את מגפיו בבוץ העמוק ועדיין חתר בעקשנות ליעד עד שנקע קרסול, נכנע והתיישב מובס וחיכה שיפנו אותו. על כל מי שהשתתף בפסטיבל, יש חמישה שלא השתתפו אבל מאמינים שסיפורם לא פחות מרתק, אף שלא היו שם בבוקר האחרון כאשר ג'ימי הנדריקס הגדיר מחדש את הגיטרה.
במאי הסרט שתכף מביא אותנו לבובי וניק ארקוליין, היה מייקל וואדלי. כפי שקורה לעתים תכופות מדי, אחרי שהציב את המצלמות הרבות, מיקם את התאורה והמיקרופונים וניסה לשרוד שלושה ימים של כאוס מוחלט, גישה חסומה, הקפצות מסוקים ו־LSD רע, הגיע וואדלי לחדר העריכה עם חומר גלם רב מדי. המפיקים לא הניחו לו לערוך את הסרט, נישלו אותו מזכויותיו והפקידו את העריכה בידי שבעה עורכים, אחד מהם היה מרטין סקורסזה. 40 שנה לאחר מכן הייתה לו תחנת רדיו קטנה בצריף עץ רעוע באי מול נמל סטונינגטון במיין. הוא החזיר לעצמו חלק מכבודו האבוד כאשר ערך את גרסת הבמאי לסרט.
ניק ארקוליין עבד כברמן ופועל בניין כדי לממן את לימודיו בקולג'. בובי - שם משפחתה היה אז קלי - הייתה כספרית בבנק. הם היו קתולים אדוקים שחיו ועבדו במידלטאון, עיירה קטנה במדינת ניו יורק. הם החלו לצאת ביחד חודשיים לפני הפסטיבל. כרטיס לוודסטוק עלה 18 דולר והזוג חשב שהמחיר היה גבוה מדי. ההתלבטות הייתה קצרה; הם החליטו לא ללכת.
בניגוד לוודסטוק 1994 שבו ניתן היה לצפות בטלוויזיה באמצעות תשלום ל־Pay Per View, את הפסטיבל המקורי לא השמיעו אפילו ברדיו. בערב הראשון ישבו בובי, ניק וחברים ושמעו ברדיו את הקריינים מתארים בהיסטריה פקקי תנועה שנקרשו לעצירה מוחלטת ו"עדרים" של צעירים נחושים שנטשו מכוניות ועשו דרכם ברגל. משהו בתיאור ההתרחשות החד־פעמית הזאת, הזדמנות להשתתף בהסתערות המוזיקלית הגדולה (וכמובן אהבה ושלום) על דרך חיים חדשה שאמורה הייתה לחלץ את אמריקה מהתהומות שאליהם שקעה, יצק בבני הזוג נחישות לא אופיינית שאליה הצטרף חברם ג'ים "קורקי" קורקורן.
"קורקי" חזר משנת לחימה בווייטנאם. בקורקורן ובאחרים שהשתתפו בוודסטוק השתלח ניקסון, ודאי הנשיא עם אחד הפיות המלוכלכים בהיסטוריה: "אתם רואים את בית הזונות המזוין הזה?", אמר הנשיא לאנשיו על וודסטוק, "חצי מיליון מהאויבים של ריצ'רד ניקסון במקום אחד: סמים, זיונים ורוק'נרול".
בשמונה בבוקר נכנסו השלושה לשבי אימפלה המסחרית 65' של אמו של קורקורן ושמו פעמיהם לבת'ל. הם נטשו את המכונית כמה קילומטר מהפסטיבל והמשיכו את דרכם ברגל. ניק ארקוליין מצא שמיכה עבה שמישהו זרק מעליו ולקח אותה. הם נתקלו בצעיר קליפורני בשם הרבי שהיה בעיצומו של טריפ רע, שאחז בפרפר פלסטיק גדול שהיה מחובר כדגל למוט עץ.
מתישהו ב־1970 הגיע לידי האלבום המשולש מוודסטוק. בעידן שבו אלבומים כפולים היו מעטים, אלבום משולש היה אטרקציה. באותה שנה ראה אור גם ״All Things Must Pass״, אלבום הסולו הראשון והמשולש של ג'ורג' הריסון, אבל צלעותיו של וודסטוק היו מחוברות והוא נפתח כספר. לכן היה אפשר להעמיד אותו פתוח ולהתבונן בו מכל צדדיו. את עיקר הזמן העברנו בלימוד הקרדיטים, שמות הזמרים, הלהקות והנגנים. יש להודות ביושר שלא הכרנו את כל השמות והיה צריך לרמות קצת כדי להתפעם מקאנטרי ג'ו מקדונלד אומר FUCK.
הצילום על העטיפה היה מהפנט. לפעמים הופכים צילומים לאייקוניים בגלל האירוע שבו צולמו. כמו צילום המארינס מרימים את הדגל באיוו ג'ימה, צילום מבוים שצריך היה לצלם שוב כדי לתפוס את הפריים המנצח. אבק מגפיו של ניל ארמסטרונג על הירח. הביטלס במעבר החצייה באבי רואד.
אבל הצילום של בובי הצעירה חבוקה בזרועותיו של ניק כמחפשת חום ואהבה, באור ראשון ואפור של בוקר; שניהם עטופים בשמיכה שניק סחב איתו ורק ראשיהם מציצים מהטיפי שכמו זולג מהם; פניו של ניק אינם נראים ואילו בובי מביטה בכיוונה המשוער של המצלמה מבעד למשקפי טייסים. המעט שרואים ממנה הוא כל מה שחשבנו שאמריקאים צעירים ומורדים אמורים להיות, בעיקר כשהם מאוהבים. הבטתי בצילום הזה שעות ארוכות, אולי ימים, מנסה לראות דרכו, סביבו, לפענח את ההילה שלו ולהתאהב במקום מיתי רחוק שאנשים צעירים בו הצליחו לאתר את הרגע, ללכוד אותו ולגייס אותו למאבק ברשע.
מבלי לדעת דבר עליהם, ללא כיתוב וייחוס, לא היה ספק שבאותו שבריר שנייה שבו נלכדו בעדשה, הם היו המייצגים המובהקים של האירוע, יותר מההתרחשות על הבמה. ככאלה, לא הייתה ברירה אלא להתאהב בהם. מי לא כמה לחיבוק נטול סייגים כזה, בטבורו של אירוע היסטורי, שכל השרירים רפויים והגופות הצעירים דבוקים זה לזה באמונה שהרגע מייצג את הנצח ואינו חד־פעמי וחולף.
הצלם היה ברק אזל (Burk Uzzle) בן 31, לשעבר מהמגזין "לייף" שעבר לעבוד כפרילנסר בסוכנות הצילום מגנום בחיפוש אחרי חופש תנועה ובחירה. אזל עזב את המגזין היוקרתי משום שהדיאלוג עם העורכים, "שתמיד ניסו לומר לי היכן עליי להיות וכיצד לצלם, הרגיז אותי". בסוף השבוע של וודסטוק יצאה משפחת אזל לקמפינג בהרי הקטסקיל הסמוכים לבת'ל. ביום שישי, 15 באוגוסט, גברה סקרנותו של אזל והוא החליט להקדיש יום לחיפוש כמה פריימים ראויים באירוע שהעניין בו הלך ותפח. היו לו שתי מצלמות לייקה; אחת עם עדשה רגילה והשנייה עם עדשה רחבה. "מילאתי את כיסיי בפילמים, 15 סרטים כפי שגיליתי בדיעבד".
אזל הלך קודם לבמה שעליה וסביבה התגודדו צלמים רבים. הרעש מהמגברים היה מחריש אוזניים עד כאב, וחוץ מזה, אזל היה חובב מוזיקה קלאסית. הקקופוניה סביבו ושריקות הפידבק הצורמות, הבריחו אותו. הקהל, לעומת המוזיקאים, הרשים אותו. נשים וגברים הסתובבו עירומים. כשנגמר האוכל, הם ליקטו שאריות מהאדמה. כאשר דוכן ההמבורגרים נשרף, חילקו הבעלים קציצות חרוכות בחינם. הגדרות נפלו ושערי הכניסה נפרצו יממה קודם לכן. כעת היה הפסטיבל בחינם.
הצעירים רחצו עירומים באגם. כדי להסתתר מהגשם שירד ללא הפסקה, הם בנו אוהלים, קשרו יריעות מחסה או נכנעו למזג האוויר וישבו בהשלמה סטואית בבוץ. חובב המוזיקה הקלאסית שלא עישן סמים, ראה זוגות שוקעים ונעלמים עירומים בצמחייה הגבוהה. אזל הגיע סקפטי ומצא אוטופיה. "זה היה סופו של עשור אלים וקשה. הארכיון שלי היה מלא בתיעוד שלו. ואז קרה וודסטוק וההיפים שהיו אמורים למוטט את אמריקה, הם מי שדאגו בחמלה גדולה איש לרעהו".
ב־4:30 בבוקר, יום ראשון, יצא אזל לחפש פריים שיספר את הסיפור. הוא הכיר את תוחלת החיים הקצרה של צילום מסקרן שאינו שורד. ואז ראה את הזוג עטוף בשמיכה ניצבים נייחים מולו כעמוד טוטם. לפני שהניחה בובי את ראשה על כתפו של ניק, ראה אזל שהשניים התנשקו. הוא העריך את מרחקם ממנו כעשרה מטר ובראשו הדהדו דבריו של המנטור שלו, הצלם הנרי קארטייה־ברסון, שהמליץ לו לחפש קומפוזיציות כמו של ציירי הרנסנאס: "ידעתי שפני הקרקע ושיפולי הגבעות צריכים להיות בזיקה לראשיהם של בני הזוג. הדגל היה חייב להיות בפריים וצריך אנשים מסביב כדי לאפיין את האירוע".
קודם צילם אזל כמה פריימים בשחור־לבן ואחר כך עבר לצבע. הצמצם שלו היה על 1.4: "מהירות אטית מאוד, בתנאי תאורה קשים, עצרתי את הנשימה בערך רבע שנייה והתפללתי שהצילום ייצא חד".
וודסטוק בא והלך ואנשים שבו לחייהם. כאשר יצא האלבום המשולש ב־1970, היה זה קורקורן שקנה והביא אותו לדירתה של בובי. השלושה הקשיבו למוזיקה והביטו בעטיפה. הם ראו את הגבעה שעליה ישנו באי הפסטיבל שנפלו שדודים. במרכז הצילום הם ראו זוג עומד בחיבוק עייף ורגוע. ניק קלט את הפרפר על המוט שהיה כתם צבע בגוון הכחלחל של הזריחה וזיהה אותו. "זה בובי ואני!", אמר ניק. לא היה להם ספק, אבל כאשר החלה העיתונות לחפש את הזוג במלאת עשור לפסטיבל, היו מתנדבים רבים. קורקורן שישן לרגלי הזוג, נחתך מצילום העטיפה. אבל בפריים המלא אצל אזל הוא מופיע במלואו עטוף בשמיכה צבאית.
נותרו דימויים אחרים מוודסטוק שצרובים בזיכרון, אבל אף אחד מהם אינו פריים אפקטיבי כזה; ג'רי גרסיה מציג ג'וינט; פניו המעוותים של סנטנה בסולו; התנועות האפילפטיות של ג'ו קוקר; וג'ימי הנדריקס מנגן את ההמנון. קונצרטים הם ספקי תמונות קינטיות זורמות. "החיבוק" הוא רגע נדיר שבו זוג שאינו מייצג איש חוץ מאשר את עצמם, שהגיעו לוודסטוק מבלי להיות חלק אינטגרלי מתרבות הנגד, מציגים רגע של אהבה אבסולוטית, מלאת תקווה ולאה מבלי להיות מיואשת. מקובל וראוי לצחוק על חלק מההתרחשות בוודסטוק. הרבה הבלים קיבלו שם תקן של קדושה. גם אם הכל נפרם ונסחף מיד לאחר מכן, שלושה ימים הוכיחו שחצי מיליון צעירים מסטולים מסוגלים להתנהל בסדר מופתי, באחווה ובעזרה הדדית מבלי שאידיוט חמוש יפתח בירי מנשק אוטומטי. וודסטוק 99' היה לא פחות מפוגרום פסיכוטי.
יותר מכל מתחבר בעיניי "החיבוק" עם "הנשיקה", הציור של גוסטב קלימט מ־1907. "הנשיקה" הקים שערורייה מכיוון שהיווה עדות לכל מה ש"החיבוק" לא היה. גבר ואישה חבוקים בלפיתת תשוקה בגלימות גדולות שקלימט הדביק עליהן עלי זהב. ראשו של הגבר מחפש את האישה כדי לנשק אותה והיא נותנת לו את פניה. זה נחשב נועז ומתריס לזמנו. 60 שנה לאחר מכן, בלבה של הבכחנליה ההמונית והמינית הגדולה של זמנה, שחר כחול מוצא את בובי וניק מנותקים מסביבתם ושקועים עמוק ושקט באינטימיות שלהם. איפה שחצי מהבייבי בומרס לא שרדו את נישואיהם; אחרי שרבים ממי שהופיעו בוודסטוק מתו צעירים מבובי וניק ארקוליין; השניים הללו שרדו את בחירתם, משלח ידם ואורח חייהם עד מותה של בובי בת 73.
את הצילום המוגדל שקיבלו השניים מברק אזל, הם תלו מעל השולחן במטבח. "אני מסתכלת בו כל יום", סיפרה בובי ב־1989, "זו הייתה ההתחלה של חיי הטובים. שום דבר", אמרה בובי, "לא אלטמונט, לא קנט סטייט או קמבודיה, לא לקחו ממני את הרגע הזה. וכמובן העובדה שנשארנו יחד יותר מ־50 שנה".
גם אחרי יותר מחצי מאה לא איבד הצילום מכוחו. בעיצומו של אירוע שכולו פריקת עול, רוק, סמים וסקס, בובי וניק הם אי של שלווה, עטופים באהבתם, סלע של יציבות בזרם גועש. הם התחתנו ב־1971 ונולדו להם שני בנים. בובי הייתה אחות בבית ספר וניק היה נגר ופקח בנייה. בדור שהגדיר את שבירותם וזמניותם של הנישואים, הם נשארו יחד עד מותה של בובי לפני חודשיים. כל בוקר שהתעוררו, וכל לילה לפני שהלכו לישון, הם התנשקו והתחבקו בשתיקה במשך דקה, בדיוק כמו ביום שבו עמדו על הגבעה בקיץ 1969.
למרות הנוסטלגיה שבומרס נוהגים להעמיס על הסיקסטיז, זה היה עשור אלים ורצחני, כשם שהיה מכונן; שלוש התנקשויות פוליטיות - קנדי, קנדי וקינג - ששינו את נתיבה של אומה; הקזת הדם המיותרת, השקרית והאימפריאליסטית בווייטנאם; צ'רלי מנסון והסכינאים שלו רצחו בחודש שבו התקיים וודסטוק; חודש קודם לכן הטביע טד קנדי את מרי ג'ו קופקני בצ'פקווידיק ונמלט מהמקום; אמריקה בערה במהומות גזע ונחתה על הירח שמחכה לגמול על האירוח כשעל האדמה השנאה לא שכחה. ארלו גאתרי שהופיע בוודסטוק אמר ש"מאשימים את מי שהיו שם שהם מנפחים את זה מעבר לכל פרופורציה. אבל כנראה שמשהו מהותי כן קרה שם. אחרת לא היינו מדברים על זה 50 שנה אחרי".
אף אחד לא מתחרה בניל יאנג בטינה היסטורית לוודסטוק: "כולם היו בטריפ הוליוודי עם המצלמות המזוינות. אף אחד לא ניגן עבור הקהל. כולם ניגנו למצלמות. הצלמים הדפוקים הסתובבו על הבמה בין הרגליים. ראיתי איך כולם משנים את העמידה הרגילה שלהם ונותנים פוזה למצלמות. הנבלות צילמו וכולם ריחפו על הוויברציות של כמה הם מיוחדים... לא הרשיתי לצלם אותי ולכן לא רואים אותי בסרט. איימתי שאם אחד הצלמים האלה יתקרב אליי, אחבוט בו עם הגיטרה. צריך להביט באירועים היסטוריים של רוק'נרול כמו בערימת דשן. וודסטוק הוא כמו גללים אחרים המפוזרים לאורך ההיסטוריה של הרוק".
יאנג מתוך "Roll Another Number": "אני לא חוזר לוודסטוק לזמן מה / למרות שאני מתגעגע לחיוכו של ההיפי המשוגע / אני מיליון מייל מאותה טיסת מסוק / אני לא חושב שאשוב לוודסטוק".