אני לכוד. מוקף בחומות של פרוצדורות. אני חנוק. שמישהו יפתח חלון. ככל שאני גדל אני מגלה יותר ויותר את האמת - שחיינו הם כלום ושום דבר ואנחנו בעיקר עסוקים בלרוץ במרוץ הפרוצדורות והסידורים שלא פוסקים אף פעם. רצים את המרוץ הזה ותוך כדי כך צוברים דברים שמקעקעים ומקבעים אותנו עוד יותר - ילדים, מכשירי חשמל, ריהוט, מערכות יחסים.
היומיום שוקע באינסוף מטלות. לעדכן גרסה בנייד, במחשב, לבדוק את השיבוץ של הילד לגן, למיין כביסה, לשלוח הודעה לרופא שיחדש את המרשמים, לבדוק נזילת מים מהמזגן, לבטל את כרטיס האשראי שההטבה עליו פגה ועכשיו יש לו דמי שירות חודשיים גבוהים, לשנות את הכתובת למשלוח דואר בכביש 6 לכתובת העדכנית, לדרג את חוויית השירות של המוקד של כביש 6 בהודעה שהם ישלחו אחרי השיחה, להחזיר מייל לבחור מהפודקאסטים ולבדוק ביומן זמן פנוי בשביל זה, וכמובן הדבר המהותי והגדול ביותר: חישובי נסיעות. כמה זמן ייקח להגיע ליעד התורן? באיזה נתיב כדאי לנסוע? כשאגיע, איפה לחנות? האם בחניון או להפעיל אפליקציית חניה? או שאולי שם יהיה אפור? אני לא מצליח לנשום. מה עושים?
לעתים אני נוסע באוטו וחושב לעצמי מה היינו עושים אם לא היו לנו ערימות הפרוצדורות שהחיים מזמנים לנו, מה היינו עושים? עזבו אותנו, מה אני הייתי עושה?
עד לפני 12 אלף שנה, עת התרחשה המהפכה החקלאית, בני האדם היו נוודים. המהפכה החקלאית והשדות של החיטה שהתחילו בני האדם לגדל הפכו אותם ליושבי קבע בעל כורחם. לפני זה הפורמט היה נדודים במסגרת של שבט ציידים־לקטים. מעניין איך אני הייתי משתלב בתור צייד־לקט בזמנים ההם. ההרגשה שלי היא שהייתי יכול להשתלב לא רע. נכון, לא הייתי הצייד המיומן ביותר בשבט, גם לא תופר הבגדים הטוב ביותר ולא בהכרח התצפיתן הכי טוב, אבל הייתי מוצא את מקומי בשבט וחי חיי נדודים שלווים ופשוטים. לא הייתי צריך למלא טופס של אלפיים שאלות בשביל לרשום את הילד שלי למערכת החינוך של עיריית תל אביב. גם לא הייתי צריך לתהות איזו תמונת פרופיל חדשה להעלות לפייסבוק ואם היא מספיק טובה. בגדול הייתי צריך לדאוג לדבר אחד, שאריה לא יטרוף אותי ואת הילד שלי, זה לא שהייתי צריך לקחת חופשה של שבוע מהעבודה בשביל להגיש טפסים לגן שלו, וזהו. זה הכל. לא שאני מגמד את המשימה של לא להיטרף על ידי אריה, אבל זה בטוח יותר קל מלהגיש דוח שנתי למס הכנסה.
גם לא הייתי צריך ללכת לפסיכולוג, כי לא היו כל הדברים של העולם הזה שמכניסים אותי מראש לצרות שאחר כך אני צריך לפרוק בטיפול. לא הייתי צריך לשבת מול המטפל ולומר לו שאני מרגיש שאני לא מביא את עצמי לידי ביטוי באמת ושאני לא מממש את מלוא הפוטנציאל שלי ושאני בכלל לא יודע אם הדרך שבה אני צועד בחיי היא הדרך הנכונה ושאני חש שאני קצת משחזר טראומות עבר שהיו לי בילדות ומשליך אותן על הגידול של הילדים שלי. גם לא הייתי צריך להגיש טור כל שבוע, כי עדיין לא המציאו את הכתב. איזה נפלא.
אני די בטוח שבחלוקה בין הציידים ללקטים אני הייתי מקוטלג ללקטים. והייתי מלקט מה שצריך. אוכמניות, אגוזים, תפוחי אדמה, ותוך כדי כך תופס שיחה טובה עם לקט או לקטת בטווח שלי. אולי הייתי מביט על הלקטת לצדי, פונה אליה ואומר לה: ״ראית את האוכמניות היום? יפות, אה?״. ואז אולי הייתי אומר לה שגם היא סוג של אוכמנית וכובש את לבה. בעצם לא, אוכמנית זה לא דימוי כזה מוצלח, אולי עדיף לי לשתוק ולהמשיך ללקט. ״ליאור, פשוט תלקט בשקט״, בטח הייתי אומר לעצמי בראש, ״אל תנסה להגדיל ראש, זה תמיד מסתבך לך, תשאל דברים פשוטים כמו ׳בא לך להדליק מדורה?׳, ׳בא לך לחדד איתי חנית?׳. אולי בעצם לא, זה אפילו יותר גרוע, בעצם אל תשאל כלום, פשוט תהיה בשקט ותמשיך ללקט״.
מה שכן, הדבר שלא היה בזמנים ההם ואני חושב שבני האדם הציידים־לקטים הפסידו, זה חופשות ספא. הסוד לדעתי של הסדר העולמי זה ספא. בלעדי זה העולם היה קורס. הספא הוא קו ההגנה האחרון שניצב בפני האדם ובין המחשבות והתהיות על הקיום האנושי והריק של החיים.
בדיוק בגלל זה הרבה מקומות עבודה שולחים את העובדים שלהם מדי פעם להתרעננות בספא. אלמלא חופשות ספא, איש לא היה עובד, כולם היו רצים ברחובות לכל עבר וצורחים: ״אין משמעות לחיים״, ״הכל הבל הבלים״, איש לא היה מגיש טפסים לשום מקום, כאוס מוחלט.