היו זמנים, בעבר הלא רחוק, שבהם רק צאצאית אחת באה למיטתנו כדי לחבל במנוחה הלילית שלנו. זה קרה כשמיכאלה החלה ללכת ופצחה בטקס קבוע, שבמסגרתו המתינה לרגע המדויק, ממש לשנייה שבה השינה של אבא שלה, כלומר אני, תהא עמוקה, איתנה ומתוקה.

או אז, כשמחוגי השעון הורו על השעה שלוש לפנות בוקר, היא טיפסה למיטה - עניין לא פשוט לפעוטה זעירה, שעד היום איני מבין אותו לעומק מבחינה פיזיקלית - תלשה שמיכה שנחה בצורה מושלמת על הוריה, וספק התיישבה ספק נשכבה בטווח שבינינו, בעלי הזכות הטבעית למנוחה, ובתוך שניות ספורות נרדמה ושקעה בשינה כה עמוקה, שלעתים הייתה מלווה בנחירות. 

לא עזרו תחנונים, איומים והבטחות מצד בעלי הבית - הפלישה הזעירה נשארה בעינה. העניין התנהל במשך שנים, ואיתו המחסור התמידי שלנו בשעות מנוחה. באופן פלאי, לפני כשנה וחצי זכינו בהפוגה זמנית וברוכה. פתאום הגדולה מצאה שמיטתה המושקעת די סבבה וחדלה מהמנהג הנפסד.

נשמנו לרווחה ושבנו להיראות כאנשים נורמליים. השקיות מתחת לעיניים נעלמו, המוח התבהר, וגם הרטינה הקבועה שליוותה אותנו במשך רוב שעות הערות התחלפה בשמחת חיים של אדם שנח כמו שצריך. ניצחנו. 

אבל אז, מעשה שטן, הבת השנייה, אמי, אימצה יכולות כיבוש לא פחות מרשימות מקודמתה. בעקבות אמי, אחותה שבה לשגרה הקטסטרופלית והשיא הגיע כששתיהן, כל אחת בפעילות עצמאית ונועזת, החליטו לחלוק איתנו את יצוענו עם רדת החשיכה.

ההסבר? הפחד מהיעדר האור, חשש מהלא נודע, הרצון להיות ליד אבא ואמא ושלל טיעונים שאין דרך לוגית לנתחם ופשוט צריך לשרוד אותם (ואל תתחילו איתי בעניין מאמנת שינה). 

כל זה אומר שמעשית במהלך כל לילה אנחנו סופגים בעיטות, דחיפות והאשמות משתי זאטוטות, שהן כבר לא קטנות בכלל. המחדל הראשוני הוא שמיטתנו, מה לעשות, צרה עד פיצית, וכך בשעות המאוחרות מאוד ארבע נפשות צמודות ומכווצות בשטח שבמקסימום אמור להכיל אדם וחצי. כפליטים על רפסודה אנחנו משייטים מחצות עד לבוקר, שמגיע תמיד מוקדם מדי, ומביא אותנו נטולי אנרגיה לעוד יום עבודה. 

אפילו בחלומות, מפלטו של הסובל, אין ולו גרם אחד של מזור; תמיד יימצאו בהם טפיחות קשוחות על גב, שריטות באזור הרגל, חבטה והידחסות. כך, גם במציאות וגם בחלום המצב דרעק. 

השבוע נטשתי זמנית את הקן לטובת צילומים בחו״ל ונחַתי בתחנה נוספת במסע ארוך, במסגרת פרויקט עבודה תובעני מסביב לעולם. כבר סיפרתי לכם במה מדובר. במלון הזמני זכיתי במיטה שכולה לרשותי, גדולה ורחבה. בכלל, בארצות הברית הקינג סייז שולט - מההמבורגרים ועד לכריות. נותנים תמורה לכסף, ובענק. 

בתחילה היה לי נוח ונעים במרחבים העצומים: אפשר לנמנם באלכסון ובפוזיציות רבות, ככל העולה על הדמיון. בתום ההתפעלות וההתרפקות מגיחה לה תחושה אחרת. היא מתחילה בקטן ובחלוף הימים והמרחק צוברת תאוצה וחודרת לנשמה. קוראים לזה געגוע בלתי נשלט.

בניכר הקריר יש כמיהה לכל הדבוקה המוכרת והלוחצת - אשתי ושתי הפוחזות. או אז נוחתת התובנה שטוב לחיות ולישון בקווץ׳, עם זעקות הקרב הליליות, מאשר במרחבים הבודדים אי־שם במזרח ארצות הברית. הלב, כך מתברר חזק מהגוף.

ועכשיו לתיקון ולהתנצלות: בטור הקודם, שבו כתבתי על הנשים החזקות בחיי, נשמט בטעות שמה של אשתי. אולי הייתה זו רוח פרצים פתאומית וזדונית שחדרה למתחם העבודה שלי, לחצה על המקלדת ומחקה ברשעות בלתי מפוענחת פסקה שלמה. ייתכן אף שהאקר איראני, יימח שמו, עשה זאת לצורכי חבלה ונזק. בכל מקרה, בוודאות ניתן לומר שמישהו החריב את מה שנכתב ושהיה בר קיימה, שחור על גבי לבן. תלונה תוגש בקרוב למשטרה ול–CIA. 

כדי לתקן את העוול, אציין חד־משמעית שאשתי היא אישה חזקה ומרשימה ומהווה דוגמה ומופת עבורי ועבור בנותיי, וכל טענה אחרת בטלה ומקורה ברכלנים נלוזים ובדבר שאינו מנת חלקי. 