המספרים מדברים: מתחילת השנה נרצחו מאה פלוס אזרחים ערבים, נפצעו אלפים ונפגעו עשרות אלפי ילדים וילדות פוסט־טראומטיים, בדומה לילדי יישובי העוטף בעזה. והספירה נמשכת. בתקופה המקבילה ספגה ממשלת השינוי 30 פלוס הרוגים והגרף נטה מטה, לעומת ממשלת הפה (של בנימין נתניהו ואיתמר בן גביר) והטלפיים (של חייליהם בשטח).

המשטרה: "רק שינוי שורשי עמוק שיבוא מתוך החברה הערבית יובילו לשינוי"
"המצב היום שונה": האם הממשלה הנוכחית תוכל להביא לירידה באלימות במגזר הערבי?

כל זה כביכול ידוע, נאמר ונותח, אך במרכיבי שיח החירשים הנוכחי עדיין צריך להגדיר במדויק מי נגד מי במארג היחסים מול ועם מגזר ערביי מדינת ישראל; כולל ירידה לרזולוציה שבוחנת עם אילו יהודים ואילו ערבים יש לנו עסק ומהי תרומתה של כל תת־קבוצה למצב הנוכחי. אירועי הרצח שבהם מעורבים ארגוני פשיעה הם יותר עניין עסקי מאשר מנטלי ערבי, כמו רצח על "כבוד המשפחה".

על פי התרשמות ברמה הפולקלוריסטית, נדמה שהיד הערבית יותר קלה על ההדק מאשר במגזר היהודי, או בתת־הקבוצות היהודיות שגם שם הפרשנות ל"כבוד המשפחה" היא טריגר לאלימות. לטיפול המשטרתי בירי הפרוע אין קשר לבעיות היסוד שמהן נובע המטווח הפנים־ערבי, כמו שאין קשר בין פענוח מקרי הרצח במגזר היהודי לבין המשך תופעת הרציחות במגזר היהודי.

מעיין הדם המתגבר במגזר הערבי־ישראלי הוא תוצאה ישירה של ההתעלמות היסטורית מצד המגזר היהודי־ישראלי ממצב המגזר הערבי, פלוס אפליה. מדובר בהיסטוריה ביטחונית שהייתה כורח המציאות השבירה אחרי מלחמת העצמאות, והיא נגררה בהמשך ללא הצדקה ביטחונית לתוך שנות ה־70, והתחלפה בהיסטריה של פחד מפני הדמון הערבי – פרי שטיפת מוח לאומנית רעילה של הימין בישראל מאז עלותו לשלטון, ובייחוד מאז עליית בנימין נתניהו.

זה גם פשר הנפנוף בעירוב השב"כ ככלי האולטימטיבי לפתרון הבעיה. "אני מתעקש להכניס מיד את השב"כ", אמר נתניהו בפתח ישיבת הממשלה השבוע. מדובר בגימיק עכשווי כדי להיחלץ מאחריות למצב ופתח לסכנה מבהילה למדי. המפכ"ל לשעבר משה קראדי אמר בחדשות 12 כי "השב"כ לא יחשוף מה שיש לו כשבן גביר בחדר ו... אינני יכול לפרט", סתם קראדי.

לכן אנחנו כאן, כדי לפרט. כאשר אנשים חסרי מעצורים ייחשפו לאמצעי חדירה שיניבו אינפורמציה טוטאלית, כולל אינטימית, הם לא יהססו להפעיל אותה גם נגד האופוזיציה שלהם. בין שזה השמאל הבוגדני ובין שזה הימין המתפכח, ומה אתם יודעים, יש להם גיבוי של ראש ממשלה בן ערובה שמעוניין להימלט מאימת הכלא.

נערכים לבחירות המקומיות

אם ביבי ושות' לא נרתעים מסחיטה ואיומים (עידית סילמן, שלמה פילבר וכו'), אזי למתנחלים המשיחיים אין שום מגבלה, ונקבל בדיוק מה שאתם קוראים כאן: מעורבות השב"כ במדינת משטרה חשוכה. ויש גם מוצרי משנה: החדרת השב"כ לפעילות האכיפה המשטרתית בניהול החבורה הפרועה הנוכחית פירושה בין השאר החזרת מפלגות הלוויין של מפא"י בכנסות של שנות ה־50 וה־60 ודיכוי מפלגות "אויב פנימי" על פי קריטריונים חרד"ליים. יש לנו עסק עם טיפוסים צעירים, נחושים ומרתוניסטים, בדומה לאבות המייסדים של המתנחלים שחשבו רחוק כבר לפני 50 שנה והגיעו הכי קרוב לצומתי ההכרעות בניהול המדינה.

חובשי הכיפות חלחלו עד הקבינט, שם הם ניצבים כיום בעמדת הלחץ האולטימטיבית על רה"מ: בלעדינו אין לך ממשלה ואז קוו ואדיס, ביבי? לכאורה כולנו בני אדם, יש היסטוריה וסטטיסטיקה, וניתן להבין אדם במצבו של נתניהו. למעשה זה בלתי אפשרי. הכל קורס סביבו: מדיניות, משפחה, מורשת, יחסים אישיים וחברתיים.

ומה אם מה שמניע אותו כאשר הוא נע כשיכור בין עיי החורבות שקרסו עליו הוא יצר בלתי נשלט של "אחריי המבול"? ומה אם בימים האלה הוא פותח את המגוף? ומה זה כל מינויי תחתית העביט, אם לא חרון אל שהכזיב ורוכב לתהום על נקמת הדחויים, עבדים כי ימלוכו ומשאלת מוות לדמוקרטיה הישראלית.

ואולי זה פשר החיוך העקום שלו כשהוא מתחמק בשתיקה מרסיסי שאלות שניתכות עליו, והחיוך העקום הזה מתחבר לעיניים המתרוצצות של בן גביר ויוצר זיווג מהגיהינום שממגנט אליו אוסף של מופרעים וציניקנים, גנבים ומשיחיים, רמאים וחסרי מעצורים, בואכה אפילוג שייקספירי.
רק כך ניתן להבין את הדחיפה למעורבות השב"כ והקמת משמר לאומי.

הסיבה העיקרית עבור בן גביר ובצלאל סמוטריץ' היא לא הקטל הסדרתי במגזר הערבי ("גויים הורגים גויים" בשיטת בגין, לא?) אלא ההיערכות לקראת הבחירות המקומיות בסוף אוקטובר. המטרה שלהם היא איגום קולות האספסוף היהודי והפעלת גרעיני פרובוקטורים בערים המעורבות. במקביל יבוצע שיווק "הסכנה מבית" לציבור מבולבל תוך כדי ניהול הפרובוקציות, כפי שקרה בלוד בשומר החומות.

מודל לחיים משותפים

לכאורה סדום ועמורה, למעשה אכן. אבל עם כוכבית של תקווה מבוססת מציאות: המלחמה של נתניהו, בן גביר וסמוטריץ' בערביי ישראל היא מלחמת מאסף כנגד המציאות שהיא חזקה מחלומות השווא של הימין החשוך, שהם הסיוט העכשווי שלנו. מעמד הביניים הערבי לא מחכה לתקציבים מופרכים, אלא סומך על עצמו. סיבוב קצר ברחובות הנמל של חיפה מצייר תמונה של מאות צעירים וסטודנטים ערבים ויהודים מנהלים חיי קהילה כאילו בן גביר הוא רק בובת וודו נפוחה אי־שם בשולי החיים.

ואם חיפה היא המודל לחיים משותפים, אזי שם מתחולל ההסדר העתידי. ערביי הכפרים עוברים אליה בהמוניהם. גם בגלל האלימות ובעיקר בגלל האווירה המסורתית שמכבידה על הצעירים. הם קונים דירות ובתים, פותחים עסקים, נכנסים למקצועות שירות – מבריאות ותחבורה עד מסעדנות והייטק – ושני שלישים מילדי חיפה הערבים עברו ללמוד במערכת החינוך העצמאית.

בעוד צעירי יהודי ישראל נהרגים באוהלה של תורה, בעמדות ש"ג ובמרדפי ציד, חורשים צעירים ערבים את מוסדות ההשכלה ומתברגים לזרם החיים האזרחי. את דגל הגזענות בחיפה מניפים החרדים, שמחזיקים את ראש העירייה בין הפטיש הממשלתי שמונע תקציבים ובין הסדן הקואליציוני. אין כיום אף בכיר ערבי בעיריית חיפה, וזה עתה מנעו החרדים בחירת מנכ"ל ערבי.

מדובר בהתמודדות, וכמו למתנחלים, גם לערבים יש כוח וסבלנות. אם בהפגנות בחיפה תולשים שוטרים כמה דגלי פלסטין בודדים, אזי ביום האדמה בסכנין הונפו מאות דגלים והשוטרים גירדו את הראש ושילבו את הידיים.

רסיס תקווה נוסף הוא ניצני שותפות הגורל של ערביי ישראל עם הקהילה הליברלית־דמוקרטית בהפגנות המחאה. אני לא יודע אם ואיך תשפיע שביתת הזדהות של ערביי ישראל עם השבתת המשק המתוכננת של תנועת המחאה (אם הממשלה תמשיך להשתגע). אני יודע ששביתה משותפת מעין זו תשתק את המשק ותהפוך את יום ההשבתה ליום כיפור של הממשלה.