ביום שלישי הקרוב ייבחרו מוסדות לשכת עורכי הדין. לפני שצוללים לדילמות של מערכת הבחירות הנוכחית, קצת רקע כללי: על פי חוק לשכת עורכי הדין תשכ"א - 1961, החברות בלשכה, היא ורק היא, מקנה למשפטן הטרי את הזכות להגשים את חלום הדורות של האמא היהודייה ולהוסיף לשמו את הקידומת עו"ד.
גראוצ'ו מרקס אמר פעם שלא מושך אותו להצטרף למועדון שמוכן לקבל לשורותיו מישהו כמוהו. לשכת עוה"ד הפכה את מבחן הקבלה לשורותיה לסיוט המרחף כעננה מאיימת על ראשו של כל סטודנט למשפטים, וכפועל יוצא הפכה הכמיהה לציון "עובר" בבחינה את טקס הקבלה ללשכה ליעד כיסופים בעצמו של הגעה לארץ המובטחת.
מרגע שעורך דין שזה עתה צלח את הבחינה מצטרף ללשכה, היא הופכת עבורו ליאנוס בעל שני פנים: מצד אחד היא איגוד מקצועי המייצג אותו ודואג לצרכיו המקצועיים, ומצד שני גוף מפקח בעל שיניים חדות, הקובע לו כללי התנהגות ואתיקה נוקשים, המגובה על ידי בתי דין משמעתיים בעלי סמכויות ענישה נרחבות.
אבל היות שהלשכה היא גוף נבחר שראשיו מבקשים להיבחר מחדש, היא הפכה עם השנים גם לגוף מפנק המארגן לחבריו, תחת כותרות שונות, השתלמויות סמינרים, ואפילו מבצעי קניות מוזלות, מופעי בידור וטיולים בארץ ובחו"ל. יושב ראש לשכה המפתח את התחום הזה, הגלוי לעין, עולה על מסלול ההצלחה בתפקיד.
# # #
וחוץ מזה יש ללשכה עוד תפקיד "קטן" אחד: פעם בשלוש שנים היא בוחרת שני נציגים לוועדה למינוי שופטים. מסתבר שהתפקיד הקטן הזה הוא הברכה והקללה של הלשכה. מצד אחד, הסמכות להשתתף בקביעת רשות השלטון ההולכת ומבססת את מעמדה כרשות הדומיננטית והחשובה ביותר שעל פיה יישק דבר בישראל מקנה ללשכה משקל ומעמד, ומצד שני היא הופכת אותה לשדה קרב פוליטי.
בניגוד למה שמתארים היום, הבחירות לראשות הלשכה היו פוליטיות מיומה הראשון. יהושע רוטנשטרייך, היו"ר הראשון של הלשכה, נתמך בהתמודדותו על התפקיד על ידי המחנה האזרחי, הציונים הכלליים וחרות בראשות עו"ד יצחק אדרת ויצחק טוניק. הוא התמודד מול מועמד השמאל בראשות עורך דין ברוך גייכמן, נשיא בית הדין העליון של מפלגת העבודה, שמאחוריו עמדה ההסתדרות.
אחרי רוטנשטרייך, גייכמן הפסיד גם לטוניק ולאדרת. רק אחריו החלה המטוטלת לנוע מצד לצד. דוד ליבאי היה ראש הלשכה הראשון מטעם השמאל, ואחריו נבחרו גם שלמה כהן ויורי גיא רון (למרבה הפלא, בתמיכת חברו יריב לוין). המחנה השמרני העמיד בראש הלשכה את אמנון גולדנברג, מנחם ברגר, דרור חוטר ישי, דורון ברזילי ואפי נוה. אבי חימי נתפס כמו נפתלי בנט כמי שנבחר ממקום שמרני, אך בכהונתו הנהיג את המחנה האחר.
מה שנשתנה בבחירות הללו מכל הבחירות הוא שהפעם לשכת עורכי הדין היא לא רק הפלטפורמה למערכה, אלא שמעמדה שלה הוא נושא חם בשיח הציבורי הלאומי ונמצא בכל מקום. הוא הגיע אפילו למגרשי הכדורגל. היו אלה רבבות אוהדי כדורגל בצהוב־שחור מירושלים ונתניה, ששאגו כאיש אחד מול נשיא המדינה בגמר גביע המדינה באצטדיון סמי עופר בחיפה: "רוצים רפורמה משפטית".
אלא שבאופן מוזר, יש רק הסכמה אחת בין שר המשפטים למרבית תנועת המחאה, והוא שניתן לוותר על לשכת עורכי הדין כגוף המשתתף בהצבעות על מינוי שופטים. הסכמה המתבטאת בכך שגם במתווה הנשיא וגם בהצעת לוין־רוטמן, לשכת עורכי הדין – יוק (בטורקית, אינה בנמצא).
היה זה נשיא טורקי מיתולוגי, סלימאן דמיראל, שאמר פעם כי במזרח התיכון, אם אתה לא יושב ליד שולחן הסעודה - אתה מנה בתפריט. לשכת עורכי הדין יושבת עדיין ליד השולחן, אבל הצדדים כבר מפנים לה מקום בצלחות.
אבל, במין סימטריה מופלאה, כשם שהרצון לנשל את הלשכה מהוועדה לבחירת השופטים הוא המכנה המשותף היחיד בין לוין למפגינים, כך הרצון לשמר את מעמדה בוועדה הוא המכנה המשותף לכל בבחירות ללשכת עורכי הדין. הרצון הכללי הזה מתמקד במועמדותו השנויה במחלוקת לראשות הלשכה של המחלץ הפוטנציאלי.
יסלחו לי ידידי המוערך מאוד בעיניי דורון ברזילי, שלא בכדי תמכתי בו פעמיים לראש הלשכה (בפעם השנייה במועמדותו חסרת הסיכוי מול אפי נוה), וגם ארקדי אליגולשווילי, איש ראוי ומרשים, נקי כפיים וישר דרך שנכונו לו גדולות, אבל הבחירות האלה הן משאל על השאלה: האם לאפשר לאפי נוה לשוב, ולא רק לחזור ולהוביל את לשכת עוה"ד - אלא להציל אותה מאבדון?
גם מרבית מתנגדיו המושבעים של נוה לא כופרים בכך שהוא המועמד הטבעי להוביל את הלשכה בשעתה הקשה. הוא לא משפטן דגול כמו גולדנברג וליבאי, לא מהפכן אמיץ דוגמת דרור חוטר ישי ודורון ברזילי, אבי משוב השופטים עליו השלום. אבל הוא איש מעשים ופשרות, אשר קידם את מעמדה של הלשכה והעניק לעורכי הדין השתלמויות איכותיות וגאווה מקצועית.
כשאחרים רק דיברו על הצורך בבית משפט מאוזן יותר, היה זה נוה שללא שיתוף הפעולה המבורך שלו עם שרת המשפטים דאז, איילת שקד, לא היה הציבור זוכה להיווכח שיש שופטים ראויים שלא למדו בבית מדרשה של הפרקליטות או בישיבה הגבוהה ברחביה, דוגמת אלכס שטיין, דוד מינץ, יוסף אלרון ואפילו יעל וילנר, שלולא נוה ושקד הייתה ככל הנראה נשארת על תקן "כמעט נבחרה". כמו דבורה ברלינר, שהייתה מחוברת לכת השלטת, אך אורח חייה הדתי הפריע לה לנעול את החיבור.
# # #
עם זאת, לא מעט עורכי דין מתנגדים לנוה חרף הכרתם בכישוריו. התנגדות רגשית, מהבטן. אבל ההתייחסות היא לפרשת השופטת אתי כרייף ולהרשעתו בסיוע לאי־רישום הכניסה והיציאה מהארץ של חברתו דאז ורעייתו היום בר כץ.
ההתייחסות לפרשת כרייף, חרף סגירת התיק, תוך ניסיון לדלות מהתיק הסגור הנמקה לפסילת נוה, היא תקדים מסוכן מאוד: פעם, מזמן, עמדה לכל אדם חזקת החפות עד להרשעה. עם השנים "התקדמנו" לפסילה בגין כתב אישום, ואחר כך אפילו בגין חקירה פתוחה. שחיקה נוספת שתוביל לפסילה בפועל בגין תיק שנסגר, היא פסגה מסוכנת, שההעפלה אליה עלולה לדרדר אותנו למדרון חלקלק.
גם פרשת הסיוע למעבר גבול ללא רישום שבו הורשע נוה היא מקרה מובהק של זוטי דברים. במבחן מהות העבירה, מדובר בעבירה במדרג נמוך מן הנמוך, שהרי לא הייתה מגבלת יציאה או כניסה על בת זוגו של נוה. לכן, בהפרת החוק שלה לא הייתה פגיעה של ממש בציבור האזרחים או במדינה מלבד, כמובן, הפגיעה בעיקרון שחוק צריך לקיים כדי לשמור על הסדר הכללי. עבירה טכנית חמורה פחות מחציית כביש סואן שלא במעבר חצייה, המסכנת אותו ואת אלה הרואים בו מודל לחיקוי.
הפדיחה האמיתית של נוה הייתה דווקא הסטריפטיז הזחוח שהוא סייע למצלמותיה של אילנה דיין לחשוף ב"עובדה". דווקא האירוע הלא פלילי הזה הציג את המערכת ואת הנפשות הפועלות בקלונן. באירוע הזה, שנוה היה מוכן לתת הרבה כדי שלא יבוא לעולם, הוא נפל קורבן להצלחתו המסחררת. תופעה אנושית טבעית ומוכרת מימים ימימה. עד כדי כך נפוצה, שבמצעדי ניצחון ברומי היו מצמידים למצביא הניצחון עובד מדינה שלחש לו באוזן "זכור את המוות", כדי שלא יגבה לבו.
ההצבעה ביום שלישי היא כאמור בעד ונגד נוה, אבל עורך הדין מן הראוי שיביא בחשבון שהיא גם בעד ונגד לשכת עורכי הדין, מעמדה ובעיקר שמירת יכולתה לייצג את חבריה מתוך עוצמה. בחירתה של ח"כ קארין אלהרר שלשום לוועדה למינוי שופטים תפתור ללא ספק דילמות להרבה אנשים. מסתבר שכמו במקרים רבים אחרים, בכל רע ואפילו רע מאוד, ניתן למצוא פן חיובי...
הכותב הוא נשיא בית הדין של הליכוד
[email protected]