בבוקר הבית היה שונה בעיניי. על בית ילדותי אני כותבת, ברחוב ראש פינה בחולון. אז היו אלו שיכונים שבהם גרו בני המעמד הבינוני, אין צורך לשייך את זה לעדות, כי היה שם הכל מהכל, כאלו שבורי לב ונפש עם מספר על היד ואחרים עם געגוע יוקד למולדת ותחושת הונאה שוברת. עם הטוב ועם הרע שהיה, בסך הכל סדר היום שלי לא קיבל צורה שונה מזה של ילדים אחרים. אמא שמעירה בבוקר, כזו שמשקרת כשהיא אומרת שהשעה רבע לשמונה בעוד המחוג בקושי זוחל לכיוון שבע, חולצת בית ספר בריח כביסה נקי, בורקס או כריכים שחיכו על השולחן, אחד לדרך ואחד לארוחת עשר ובערב. שיעורי בית ומרבדי דשא גדולים שעליהם שיחקנו תפסוני, כדורגל ומחניים.
מלבד בחופשות מבית הספר, בבקרים לא הכרתי את הבית שלי. הפעמים היחידות שבהן זכיתי לראות אותו בבוקר, מבריק מאוד, עם חלונות פתוחים, קרני שמש ומנגינת בישוליה של אמי, היו הבקרים שבהם הייתי חולה ולא הלכתי לגן או לבית הספר. בדרך כלל שכבתי שם על הספה שקיבלנו מסבתי, על מצחי קומפרסים קרים שהוחלפו מדי כמה דקות, לידי תה עם אלף כפיות סוכר ואבא שחוזר ממשמרת לילה במונית ומפציר “אולי תאכלי מרק? בשביל אבא, נו, תאכלי". עד שאמי רטנה כלפיו, שלחה אותו לישון וסגרה אחריו את הדלת. לא הייתי ילדה שדרשה יותר מדי או ניצלה את פינוק החולי, אבל אלו היו הרגעים הספורים בילדותי שקירבו ביני לבין אמי. בכל פעם שנתנה לי אקמול או אנטיביוטיקה, הבטיחה לי דבר אחר. פעם אחת שתרכוש לי את היומן של אנה פרנק (כן, הייתי ילדה מוזרה), פעם אחת שעון שמדליק אורות עם מצפן בתוכו, ופעם אחת ביקשתי מדבקות כוכבים, כאלו שמדביקים לקיר ומאירות לי בלילה, מעניין אם עדיין מוכרים אותן, אקנה לגפן.
אהבתי לצפות ב"פרפר נחמד", ב"בית של פיסטוק" ובמרקו, הילד עם ההורים חסרי האחריות, ובזווית העין לראות את אמי, עקרת הבית. עד היום אני לא מבינה את האנשים שמזלזלים בעקרות הבית, שכן לגדל ילדים ולתחזק בית זו עבודה בלי טיפת מנוחה, אולי איזה קפה קטן באמצע היום, ואם שפר עלייך מזלך, גם עוגה. אני עוד זוכרת את כף הרסק שלה מתופפת על קצה הסיר ואת הטלפון מצלצל ומעברו השני של הקו - דודתי. כך היו מבשלות ומרכלות שעות ארוכות. כשהגיע חשבון הטלפון, האשימה אותנו, הילדים. תמיד.
כשהתפנתה וכשהתרופות החלו להוריד לי את החום, כמעט נרדמתי, הגוף היה מותש ובכל זאת, אלו היו הרגעים שהכי אהבתי. היא התיישבה סוף־סוף לידי, הניחה קומפרס קר וליטפה את פניי. אחר כך כיבתה את הטלוויזיה ושרה לי את כל שירי הילדות שאהבתי. "דני גיבור" (פרח קטפתי לנורית), "אלוהים שלי", "דוגית נוסעת" - שהיה שמור לאבי, אבל הוא ישן, אז היא ניסתה לזכור את המילים, "בובה ימימה" וכו'.
תמיד נרדמתי עליה, וכשהתעוררתי מזיעה, אחותי הקטנה נכנסה בשערי הבית, מזיעה עוד יותר וגנבה לי את כל תשומת הלב. לא רציתי שיירד הערב, בבוקר הבית היה זר לי אבל לא מאיים, הוא חיבק את חוליי וחיבקתי את קירותיו ואת הווייתו.
לא קל לגדל ילדה לבד 99% מהזמן. מלבד לילה אחד בשבועיים, אין לי זמן לעצמי, לא מבחירתי לצערי, אבל מזמן שחררתי את הצער והבחירה השגויה שעשיתי. אין טעם להתמרמרות, שכן, זכיתי באוצר גדול. ובימים שהיא חולה, כמו הבוקר למשל, כששמעתי קולות קיא מחדרה בחמש לפנות בוקר ורצתי (כי מאז שהיא נולדה אני ישנה עם עיניים פקוחות), הרמתי אותה והפכתי את פניה כלפי מטה ואמרתי בדיוק מושלם את מילותיו של אבי, “תוציאי הכל, אל תפחדי, אני פה", עד שסיימה להקיא הכל על המיטה וניקיתי אותה טוב. מדדתי חום והמדחום צפצף כל כך חזק, עד שהראה על 39.5 אחרי האקמולי שנתתי. היא שכבה עליי, עדיין עם ריח חמוץ של קיא, ובינתיים מילאתי אמבטיה פושרת והכנסתי אותה לתוכה. היא לא רצתה לשחק ולא רצתה לשיר, ההפך, ראשה נח על דופן האמבטיה ועיניה מבקשות להיעצם. היא רזה, גפן שלי, יש לה הגנטיקה של אביה. אני שמחה על כך מאוד. היא כל כך עדינה וענוגה ויפה וטובה. אפסיק.
סירקתי אותה ולבשנו כותונת נקייה עם ציורי חד־קרן ושכבנו שתינו על הספה. אני שוכבת וגופה שרוע עליי. צפינו ב"דורה", הסדרה האהובה עליה. היא סירבה לאכול, גם משהו קל, אז שחררתי, לא אוכלים בשביל אמא כמו שלא הייתי צריכה לאכול בשביל אבא, היא תאכל כשתהיה רעבה. הכנתי לה תה חם בבקבוק ונתתי לה אותו, הלכתי אל החדר והחלפתי סדינים והעברתי סמרטוט וכששבתי לסלון ראיתי שנרדמה שוב. כך אספתי אותה בידיי והעברתי אותה למיטה, גם זה היה לי בילדות המוקדמת, בוודאות. בגיל 5 כבר לא היה אפשר לשאת אותי, אבל על זה נדבר בטור הבא, שיעסוק בתזונה נכונה (לא יהיה כזה).
היא ישנה עכשיו. הספקתי לנקות את הבית, יש מרק שורבה אדום על הגז, פוצצתי אותו בשום והחסרתי את החריף, אולי היא תרצה קצת כשהיא תתעורר, ואני בחדר העבודה, אפילו לא צחצחתי שיניים עדיין, אבל זו הפרנסה שלי ואת הטור אני צריכה להגיש. לא עדכנתי אף אחד בכך שהיא חולה ויש לי עוד אלף משימות היום, את מי שזה צריך לעניין זה לא ממש יעניין, וחוץ מזה לא צריך שום דבר, כי בבית היפה שיש לנו, בשיכוני האנשים שקצת יותר אמידים, 30 שנה אחרי ששכבתי אני בחיקה של אמי, שוכבת בתי. והבית הוא אותו הבית. דפקתי את כף הרסק על הסיר, הלבשתי בגדים ריחניים, שרתי לה שירים, ורק את הקומפרסים החסרתי ממנה. כשהיא תתעורר, הלוואי שתרגיש טוב יותר. לילדים אסור להיות חולים, יש כל כך הרבה ילדות לחוות, איזה בזבוז זמן זה. או שאולי ובעצם, זה חלק יפה ממנה.
אתמול אכלנו קוסקוס אצל אמי. כששמעה שהברזל שלי נמוך, פוצצה לי את הצלחת בבשר. היא האכילה אותי ואני עזרתי לגפן, זה היה מצחיק. אחר כך, ולמרות שהייתה כבר שעת שינה, שאלתי אותה “גפן, רוצה ללכת לראות איך השמש יורדת למים?".
“כן", אמרה, “יש הולכים לים! יש! ולא בוכים כשחוזרים לאוטו", שיננה את המנטרה שלי באוזניי. צחקתי כל כך. עמדנו שתינו מול הים, חייכנו, קניתי לה גלידה בצהוב ובכחול והתחבקנו המון.
“את שמחה, גפן?", שאלתי אותה.
“כן, שמחה. אתה שמח, אמא?", השיבה, “תראי! כלב רץ במים, תראי!", הצביעה ולא חיכתה לתשובה.
עוד מעט, גג עד מחר, היא תחלים אבל פיניתי גם את יום המחר. וגם אם תרגיש טוב, לא אספר לה שיש גן, אלא נתארגן שתינו ונלך שוב לצפות בים או לג'ימבורי או סתם נשב במרפסת ונאכל ארטיק. בבוקר, העולם נראה הרבה יותר יפה, אז למה שלא נחווה אותו יחד?