אני לא זוכר מתי זה התחיל. כל מה שאני זוכר זה את עצמי בגיל 22, יושב במשרד של פסיכולוגית ואומר: “זה כאילו איך שאני לא מסתכל על זה - הכל נראה רע, כאילו כל האופציות לא טובות, חוסר תקווה מכל כיוון".

יומיים אחרי זה הייתי כבר במשרד של פסיכיאטר שהפסיכולוגית הפנתה אותי אליו. הוא רשם לי “תרופה חדשה ונהדרת, כמעט בלי תופעות לוואי, שממש לא מזמן הגיעה לארץ", בשם ציפרלקס. מאז ועד עכשיו לא השתנה יותר מדי: ציפרלקס עדיין נחשבת לתרופה המשוכללת ביותר למיגור הדיכאון, ואני עדיין נחשב למי שלא נרפא מהמחלה. כלומר, ישנן תקופות יותר טובות ויש פחות, אבל באופן כללי אני חושב שאם נדמה את התרופות נגד דיכאון לסוג של גלגלי עזר נפשיים, אפשר להגיד שאני עדיין רוכב עם גלגלי עזר. ואני לא יודע אם אי־פעם אלמד לרכוב בלי גלגלי עזר.

בשני העשורים האחרונים הייתי שפן הניסיונות הרשמי של כל מיני פסיכיאטרים שניסו עליי את מיטב התרופות נגד דיכאון בתקווה להסיר ממני את המום הדיכאוני. עם השנים החלפתי לא פחות משבעה סוגים שונים של תרופות אנטי־דיכאון. אני חושב שסבלתי מכמעט כל תופעות הלוואי המוכרות לאדם, ופעמים רבות הרגשתי שאני צריך לקבל איזה פרס נובל קטן בשל תרומתי העצומה למדע או לפחות להדליק משואה ביום העצמאות.

אני כבר רואה את זה בדמיוני: אני עולה על הבמה והמנחים של הטקס (בדמיוני המנחים הם דרור רפאל וירדן הראל) מכריזים: ״ליאור דיין הוא המעבדה הניידת היחידה הידועה לאדם. הוא סבל מכל תופעת לוואי המוכרת לאדם ולעתים אף היה נדמה שתופעות הלוואי סובלות ממנו, ואת כל זה עשה בשם המדע והדיכאון".

“אני רוצה להודות להוריי ולסרוטונין", אכריז שם על הבמה בהר הרצל, “בשנים האחרונות הייתי לוליין וליצן בקרקס הפרמקולוגי הגדול. ישנם עשרות כדורים שונים במחלקה האנטי־דיכאונית ואף פסיכיאטר לא באמת יודע למה תגיב הכי טוב. מכל מקצועות הרפואה, הפסיכיאטריה היא המקצוע שהצד הטיפולי שלו נעשה בצורה הכי דומה לדייטינג: אתה מנסה חודש־חודשיים, ואם זה לא זה, אתה עובר הלאה עד שאתה מוצא את השידוך המתאים לך. וכך אחרי חודש־חודשיים שבהם אתה בולע מדי יום את הכדור האחרון שרשם לך הפסיכיאטר, אתה מגיע אליו והוא שואל אותך אם חל שיפור.

אם לא חל שיפור, הוא רושם לך כדור חדש - תרופה אנטי־ דיכאון מסוג שונה - ואם חל שיפור, ברכותיי, אתם נשואים. מעתה אתם ביחד עד שהמוות יפריד ביניכם - או לנצח, אם ימצאו תרופה למוות (מה שיבוא קודם). אני עדיין לא מצאתי את הכלה שלי, אבל אני יודע שהיא מחכה לי אי־שם ואנחנו ניפגש. לתפארת מדינת ישראל".

אין דבר יותר קשה מלתאר את המחלה הזאת. היא באה ונוחתת עליך משום מקום, משתקת אותך. פתאום בוקר אחד אתה פוקח עיניים ומרגיש את כובד העפעפיים ואתה מביט על המציאות שמולך ואתה לא יודע להסביר את זה, אבל פשוט אין לך היכולת לקום ולחיות. יש תחושה שכל צעד מחוץ למיטה, כל מטלה, הם כמו עינוי. אתה רוצה שיכבו אותך. אין לך כוחות לשום דבר, ושום דבר לא מצליח לרגש אותך, אתה נשאר עם מין תחושה דהויה שהיא לא כאן ולא שם, ואתה מרגיש שהשרירים שלך כאילו הולכים ומתאבנים, עד שאתה נזרק על הספה או על המיטה ולא קם ממנה כמה ימים ברצף.

חוסר חשק כללי. זו הצרה הכי גדולה של הדיכאון, חוסר החשק הכללי שזה מביא עליך. אבל זה לא חוסר חשק רגיל, זה חוסר חשק שזורם לך בגוף ומקפיא לך את האיברים הפנימיים, ואתה לא מצליח להרגיש שום דבר חוץ ממשב הקרירות הזה. את הטמפרטורה של הדיכאון לא ניתן למדוד במעלות צלזיוס. אין טמפרטורה לדיכאון.

אני משוכנע שאם העניין ייבדק סטטיסטית, יתגלה שיש יותר פסיכיאטרים שמציעים לך ציפרלקס כשאתה נכנס למשרדם מאשר פסיכיאטרים שמציעים לך מים כשאתה נכנס למשרדם. בכלל, אני חייב להגיד שאחרי עשר שנים שבהן אני מארח אצלי במערכת העצבים המרכזית את מיטב התוצרת של חברות הפרמקולוגיה העולמיות (פייזר מארצות הברית, אלי לילי מבריטניה, נוברטיס משווייץ, באייר מגרמניה וטבע מישראל), גיליתי שהפתרון לא נעוץ בכדור זה או אחר.

כי כדורים לבדם לא ינצחו דיכאון מז'ורי. הסיכוי היחיד לנצח את המחלה הוא רק אם הטיפול התרופתי יגיע בשילוב עם טיפול שיחתי. אבל משום מה, בציבור השתרש הרעיון שזה מצב דיכוטומי, או שאתה הולך לפסיכולוג לדבר על רגשות, או שאתה מקבל כדורים מפסיכיאטר, שתפקידו הוא אך ורק לתת מרשם לכדורים. תורת הלחימה המשולבת עוד לא הגיעה לחזית הלחימה בדיכאון.

עוד דבר שחשוב להבין זה שגם הכדור המוצלח ביותר בשילוב עם הטיפול השיחתי הטוב ביותר עדיין לא יוכלו להציל אדם דיכאוני. הגורם הנוסף שצריך הוא רצון לצאת מזה, לנצח את זה, והבנה שלא משנה מה, לא יעזרו שום טיפול או שילוב מוצלח בין טיפולים שונים, זה בלתי נמנע שאחת לזמן מה תגיע פתאום תקופה חשוכה והאפלה תנחת עליך. גם כשהאור נמצא בחייך, החושך תמיד אורב מעבר לפינה, צריך להבין את זה ולהיות מוכן.