הדבר העצוב שטבע בעומס המאורעות השבוע, היה הפיצוץ של הבלון הקטן של התקווה שלממשלה יש עניין כלשהו בהסכמות. לרגע היה נדמה שנפל ולו אסימון קטן, ושאחרי נקודת השבר החמורה ביותר מאז אלטלנה, זיק האחריות ניצת אצל מישהו. אבל אחרי הכאוס של בחירת הנציגים לוועדה למינוי שופטים, הממשלה פשוט קפצה על ההזדמנות להחזיר את "הרפורמה" ללא הסכמות רחבות, ולהפסיק את השיחות בבית הנשיא (ולהאשים בכך את האופוזיציה, כמובן, כי ממתי לוקחים בעלות על מעשים).
גול עצמי: זה התרחיש שעשוי להביא לפיצולו של הליכוד
מחלוקות ופוליטיזציה: חוק היועמ"שים מגביל את המערכת ומכשיל את הממשלה?
הממשלה אובססיבית למשילות ולשליטה, אבל אין לה מושג איך מושלים או שולטים, מעבר להבעות כעוסות ודיבורים רמים. כדי לנהל מדינה דרושות לא רק כוחנות ובוטות, אלא גם מידה מסוימת של רגישות, או לפחות יכולת מינימלית להבין את מארג הטלאים של ישראל ואת צורכיהן של קבוצות שונות באוכלוסייה.
השבוע מחאת הדרוזים בגליל ובגולן הסתיימה בירי, עם אזרחים פצועים ושוטרים מפוחדים; הסתבר כבדרך אגב שבחודש האחרון הוקמו עמדות חיזבאללה חמושות בשטח ישראל; התחולל עוד מיני־פוגרום בכפרים פלסטיניים אחרי פיגוע רצחני בעלי, שקטף חיים של ארבעה; מזכ"ל דגל התורה הסביר שלתפיסתו יש למגר את השטות הזאת שנקראת להט"ב; וכל זה עוד לפני שדיברנו על הרצח המשתולל בחברה הערבית או על מאות האלפים שיוצאים להפגין נגד המהפכה המשפטית מדי מוצאי שבת זה 25 שבועות ברציפות. ככה, בקטנה.
נדמה שלממשלה אין נכונות לראות שמשהו בסיסי בתפיסה צריך להשתנות. אין רוב במדינה שסומך על הממשלה שתעשה שינויים באחריות ובמידה. לא תהיה הכרעה במחנאות הקיימת - הדרך היחידה לשפיות היא הגעה להסכמות. עדיין, מרבית חברי הממשלה רואים את התופעות, אבל לא שואפים לפתור, אלא רק למצוא את הדרך לעשות עליהן ספין. לכנס מסיבת עיתונאים, לנופף בידיים, להאשים איזה יריב או יועץ או שופט, להגיד משהו בוטה שאמור להקרין "אומץ" או סתם לשעשע את הבייס.
מתחשק לקחת את החבורה הזו ביד, ולהגיד להם - תכירו, זאת המדינה, אלה הם תושביה ואזרחיה, ואת זה אתם צריכים לנהל. הנתינים לא ישתנו עבורכם.
געגועים לחנה בבלי
הבעיה המרכזית של חבורת השלטון הבלתי נשלטת היא שהתעמולה המסיבית מונעת מהם להבחין בין בלבולי שכל לבין החיים עצמם. לא עובר יום בלי שנתוודע לאמירה תורנית של שר כלשהו שתגרום לנו להשתומם - למה הם מדברים ככה? השבוע אמרה שרת ההסברה לשרת המודיעין "תקפצי לי, יא מטומטמת"; בוועדת החינוך איים חבר כנסת על מנהלת כפר נוער שיגיע בעצמו ויפוצץ לה את הקייטנה אם היא תשכיר שטח לפורום המשפחות השכולות; ושר המורשת התגולל על נגיד בנק ישראל על כך שהוא פרא אדם שצריך לגלגל מכל המדרגות.
פעם היינו לועגים לחנה בבלי, והאמת היא שכישראלים אפילו היה נחמד לסנן קללה מדי פעם, כי זה היה חריג. היום אין שום מידתיות - נבחרי הציבור מתגאים בג׳ורה שלהם, ובתנועות המזרחיות שהם מפנים למצלמה כאילו היו גיבורי חצר המשחקים של הגן. כשמגיע לטלפון מבול הודעות פוש עם האמירות הדוחות של השרים, ולפניהן או אחריהן מתנוססת כותרת אחרת על קטטה עם כיסאות פלסטיק או קללות לשחקן ערבי במגרש הכדורגל או סכינים בחוף הים, די ברור שהדברים קשורים. כשנבחרי ציבור נותנים לגיטימציה להתנהלות כל כך נמוכה, הדברים מחלחלים, האדוות מתפשטות, ובשוליים הן הופכות לתופעות הקשות שאנחנו רואים בכבישים ובבתי החולים.
לא צריך לשאוף לחזרתה של חנה בבלי, אבל ראבק, כשרואים איך יורקים בפומבי על נורמות הנימוס הבסיסי, אף שידוע שכל אמירה מיד הופכת לכותרת שחודרת לטלפונים של מיליוני אזרחים, קשה שלא לחוש בגעגועים עזים לימים שבהם נבחרי ציבור היו יבשושיים. גם התופעה הזו היא תוצאה של השחתה - הרי השרים הכי קולניים הם השרים המיותרים. הם יושבים משועממים על תקציבי סרק וצריכים להצדיק את קיומם בעיני הציבור, ולכן מקללים ומייצרים פרובוקציות תמורת שכר נאה ממשלמי המסים. ממשלות מנופחות עם שרים מיותרים הפכו לנורמה קלוקלת שהיא לא רק בזבזנית, אלא גם רקובה ומזיקה בהרבה מובנים.
אין דרך להסביר
כל מה שתואר לעיל הוא רק הכאוס הפנימי. מתוך קן הקוקייה הזה, לממשלת הימין מלא־מלא יש יומרות למהלכים בזירה הבינלאומית. הם שוכחים שהעולם התכווץ, ושגם באמריקה קוראים ציוצים בטוויטר. כולם קפצו השבוע על הסרטון עם החרדי שהוטרד באוטובוס, כאילו רדיפת חרדים הייתה הבעיה מספר אחת בישראל. אבל למרבה הצער, רדיפת חרדים נבלעת בתוך רדיפת הומוסקסואלים, רדיפת אשכנזים, רדיפת האליטות וההגמוניה, רדיפת השופטים ורדיפת הליברלים האנרכיסטים.
כך עובדת רטוריקה של הכללה - היא הופכת לשנאה לקבוצות מסוימות, והחדשות הרעות הן שזו לא רק תופעה פנימית. היא מופנית גם כלפי כולנו יחד, כשמסתכלים עלינו מבחוץ כקבוצה של "ישראלים".
ה־BDS בנוי על הצגת ישראל כולה כאילו הייתה מורכבת מנערי גבעות אלימים שמאמינים בעליונות יהודית. כל עוד נערי הגבעות האמיתיים היו קבוצה קטנה ומוכלת שהשפעתה על החלטות הממשלה היא שולית, ישראל הייתה יכולה להתגונן בפני הטענות המופרכות האלו. אבל עכשיו שאלה הם פנינו, ונתניהו צריך להצהיר מדי יום שהשקפתו של שר כזה או אחר אינה משקפת את דעתו, ב־BDS חוגגים. הממשלה הזו היא מתנה עבור שונאינו.
הרי אין לנו דרך להסביר את הרחבת הבנייה בהתנחלויות ובמאחזים מחוץ לגושים, כפי שדורש בצלאל סמוטריץ׳. את קיומן של ההתנחלויות ליווה במשך 56 שנים נרטיב מאוד מסוים, שאינו קיים יותר בהתלהמויות השרים. הממשלה מתנהלת בחוקותיו ובעזרת השם נעשה ונצליח, והטיעונים שלנו נראים, איך לומר, קצת פחות משכנעים.
לכן זכינו בציוץ תנחומים מסויג של שגריר ארה"ב לפיגוע הרצחני בעלי, שקיבל ביקורת נוקבת משגריר ישראל בוושינגטון ורק אז צויץ מחדש. ההזדהות עמנו בכל הנוגע לטרור ולאיומים חיצוניים צנחה, כי הממשלה החריפה משמעותית את כל מה שהיה בעייתי בתדמית של ישראל בעולם.
כנראה שהנרטיב האמיתי של הממשלה מבצבץ מעל ניסיונות התעמולה שפעם הצליחו, אבל היום כבר לא מסתירים את האמת. עורכי הדין רואים את הרצון בהפיכה משטרית ומצביעים ברגליים. בארה"ב רואים שישראל נשלטת בידי משיחיים וחרדים, שהדמוקרטיה פחות מעניינת אותם. מבינים שהקיצוניים מנווטים את מפלגת השלטון ואת העומד בראשה, שמעוניין לסכל את משפטו, ובדרך מנסה להכשיר שר שהורשע, ולהעמיד בראש לשכת עורכי הדין עבריין מורשע אחר, כדי שאלה ימנו את השופטים. עם כל הכבוד לקוסמי הספינים, מסתבר שאין דרך טובה להסביר את זה בשום שפה.