הלכתי לבקר אותה כשהייתה ביפו. מביטה מרחוק בדאגה, לא עליה - כי יצורי הטבע יודעים הרבה יותר טוב מבני אדם מה טוב עבורם - אלא על האנשים שהפריעו לה. לא תמיד זה מכוונה רעה שאנחנו נדחפים, מנסים לגעת. הרבה פעמים זה מסקרנות, לפעמים מטיפשות ומניסיון להשיג את תמונת האינסטגרם הטובה ביותר. אני מאמינה שברוב המקרים זה בעיקר נובע מבורות - איבדנו את היכולת להתחבר ולהרגיש את הצרכים של האחר, במיוחד של מי ששונה מאיתנו.
הדאגה לשלומה של יוליה התחילה להטריד אותי כשהחלה לנוע לכיוון פלמחים. ידעתי שדרומה משם היא עלולה למצוא את מותה. אלא שבניגוד לכל מה שמנסים למכור לנו בפוליטיקה וביחסים בין מדינות, דווקא ההפך הגמור התברר, כשנודע ששיתוף הפעולה בין הישראלים לעזתים בעניין כלבת ים נדירה עובד כמו שצריך. המידע בנוגע למה צריך לעשות ואיך להתנהג עם יוליה עבר, והעזתים - למרות כל מה שאנחנו חושבים עליהם - שמרו עליה. דו־שיח פורה כזה, ללא תיווך מצרי, כנראה לא נראה בעשורים האחרונים.
זה אולי תמים וילדותי לעוף במחשבות שיוליה יכולה להפוך לכלבת ים השלום במקום היונה, הציפור היחידה שמתעקשת לבנות קנים היכן שלא נוח. לה זה נוח, לנו זה בעייתי. לא משנה כמה דוקרנים נשים על החלון, היא תמיד תמצא את הפרצה ותתעקש ללכת עם הראש בקיר. לא פלא שאין שלום. גם כי שלום הוא כבר עניין אמורפי. אני כבר לא שומעת על אנשים שמדברים על שלום, או שמים אותו בראש רשימת היעדים שצריך להשיג.
תשאלו מישהו מה דעתו על השלום, והוא ישר יענה לכם: “מה זה שלום? עם מי?". אם פעם אמרו “צריך להביא להסכם שלום", כיום מדברים על זה שצריך לטפל בבעיה הפלסטינית. בלי להיכנס לפוליטיקה, זה די מקביל למה שקורה כיום אצלנו, גם ביחסי הפנים, בינינו לבין עצמנו. אנחנו לא מנסים לשפר או לשנות, אנחנו מנסים לטפל בבעיה. דעות מנוגדות הן לא מצב נתון אלא בעיה. וזו אכן בעיה.
לפני כמה ימים התקיים המשחק האחרון בסדרת הגמר של אליפות המדינה בכדורסל בין מכבי תל אביב להפועל תל אביב. בניגוד למה שקורה בכדורגל הישראלי בימים אלה, הייתי בטוחה שבכדורסל הסיפור יהיה רגוע יותר. אבל כמה תקריות אלימות בין אוהדים במשחקים שבהם נכחתי, גרמו לי להבין שאין חלקה אחת טובה במקום הזה שמצליחה לאכלס אנשים בעלי דעות שונות או העדפות שונות, בלי שזה ירצה לרצוח את ההוא. גם אם כמטאפורה בלבד. הפער בין מה שקורה היום לבין איך שהיינו מתנהגים פעם, כשהיינו רק מקללים ושוכחים ואולי גם יושבים יחד לבירה אחר כך - הוא בלתי נתפס ובלתי נסבל.
אחרי המשחק ראיתי את הפוסטים הנלהבים של אוהדי הקבוצה שזכתה, שהיא לא הקבוצה שלי. כעסתי וקיללתי והתבאסתי, אלא שאז זה הכה בי. יש לי המון חברים טובים אוהדי מכבי. אני לא יודעת איך אדומה כמוני גרמה לכך שזה יקרה, אבל זו המציאות, ואני אוהבת את כולם מאוד.
וברצינות, מה זה בעצם משנה שהחברים הטובים ביותר שלי בכלל לא אוהדים את אותה הקבוצה שאני אוהדת? ואולי השאלה צריכה להיות - איך זה מסתדר עם מי שאני צריכה לשנוא? אם אני שונאת את מכבי, אני צריכה לשנוא גם אותם? זו שאלה שהיא אולי נקודת המוצא שלנו ביחסים בין־אישיים שנדמה שאבדה מהרוח הישראלית מזמן. למה בעצם אני חייבת לשנוא מישהו רק כדי לשמר את עצם קיומי השונה בעליל מהשני.
למה אי אפשר פשוט רק לריב, להתווכח, לנסות להגיע לפתרון ומקסימום אם לא מצליחים אז לא לדבר יום או יומיים ואז לנסות שוב? למה כל דבר כאן היום חייב להסתיים ברצון - גם אם מטאפורי בלבד - לרצח? מוגש כחומר למחשבה.
התרעות פיקוד העורף