רוב שידורי הטלוויזיה בישראל הם פאנלים המורכבים ממנחה היושב במרכז של שולחן בחצי גורן, עמוס אורחים שמטרתם לסיים משפט שלעולם אין לו סוף.

את הפאנליסטים אפשר לחלק לכמה מעמדות: הדרג הנמוך ביותר הם אלה של שעות הצהריים המוקדמות, יושבי אלמוג בוקר, פליטי ריאליטי בתוכנית "הדו"ח היומי" ושוכני "שלוש" עם עופר חדד. קצת מעליהם מסתופפים להם בנחת פאנליסטים של שעות הבוקר אצל ניב רסקין וגאולה אבן כמו יהודה שלזינגר, ברק סרי ונדב אבקסיס. 

יש לך זמן פנוי? למה שלא תלמד/י אנגלית? לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>

המובחרים ביותר הם יושבי הקבע לצדו של דני קושמרו בערב שבת. שהרי אחרי שישה ימים של דיונים פושרים עם דעות צפויות ודמויות פאנליסטיות בינוניות, מגיעה ספינת הדגל של הפובליציסטיקה הטלוויזיונית, הלבה הרותחת של עולם האקטואליה: "אולפן שישי", ובה נבחרת פרשנים שמטילה אור חדש ורענן עם דעות וזוויות שטרם נשמעו במרחב, ואף אחד בעולם לא חשב עליהן קודם. 

כי כל מה שהאדם רוצה עם כניסת שבת זה לצרוך את הפרשנות של דנה ויס להתפרעויות בצרפת וליהנות מדברי השנינה החמצמצה של אמנון אברמוביץ', שמסתיימים דרך קבע בפאנץ' מהדהד שמפיל את הצופה מהספה מרוב צחוק או תדהמה או גם וגם. 

אל הפאנל המבוקש הצטרפה בשבועות האחרונים דניאל רוט אבנרי, כותבת טור פוליטי בעיתון זה, ששודרגה מפאנלים אחרים אל הכיסא המכובד. לפניה אכלסו את אותו מושב בועז ביסמוט הצבעוני והססגוני ואמיר איבגי הרציני והקורקטי. תפקידם הוא כביכול "לאזן" את הפאנל. כלומר, לתת קונטרה ימנית־שמרנית־ביביסטית לכל שאר הנוכחים באולפן, שידועים בדעותיהם האופוזיציונריות. באורח פלא, רק מקום אחד מוקצה למי שמייצג את רוב העם. אך זו רק תחילתה של הבעיה. 

מרגע שמונתה רוט אבנרי לפאנליסטית, היא סומנה ומותקפת בכל מקום אפשרי, בעיקר ברשת. אומנם טוויטר מגבילה כעת את כמות הציוצים שהגולש נחשף אליהם ל־600, אך עדיין רבים מהם עוסקים בהכפשות, השתוממויות, העלבות וירידות על הפאנליסטית הטרייה. בעיתונות נכתבים טורים שלמים שלועגים לה, לחוסר שליטתה ולאי־יכולתה לעמוד מול עיתונאים אחרים, מנוסים, ידועים וידענים, שיושבים לצדה. במקום לקבל את פניה בברכה, עושים פרצופים מאחורי גבה. 

אפילו אורח הכבוד באולפן עלב בה. אהוד ברק ביקש "להשתיק את החברה" כשהתפרצה לדבריו, אחרי שטען שנתניהו חלש. רוט אבנרי ביקשה לתקן שהוא ראש ממשלה שנבחר על ידי רוב העם, באופן חוקי, לעומת ברק, שקורא למרי אזרחי. 

עיתונאים מזכירים את עברה ב"היפה והחנון" כאות קלון שלא מאפשר לה להתעסק בפוליטיקה, כאילו שאפרת רייטן לא הייתה ב"הכיתה המעופפת" עוד לפני שנבחרה לכנסת. ביקורת טלוויזיה ב"הארץ" השבוע הוקדשה אך ורק לדמותה הטלוויזיונית - משל הייתה פרק הסיום של "יורשים" או משדר הפתיחה של האולימפיאדה. היא מעסיקה אותם משום שהיא לא בשטאנץ. השבוע היא נקטלה רק משום שביקרה את אורנה ברביבאי וציפי ברנד, הרצות לראשות עיריית תל אביב, ומשתמשות - שלא בצדק, לדבריה - בטיקט נשי לקידומן. 

מי שהפכו אותה לשק חבטות קבוע של ימי ראשון הם מבקרי תקשורת, ובמיוחד חיים לוינסון, שאף הקדיש לה טור, וטוען שאינו יודע אם השעה היא שמונה וחצי בערב בליל שבת או השעה שבה אנשים תולשים שערות מול רוט אבנרי בטלוויזיה. ממש לה מרמור מאת פרלש גרסת "אולפן שישי".

לוינסון גם הפך את השיטוט בגוגל ובעמוד הוויקיפדיה שלה למפעל חיים עבורו, כששעות רבות מוקדשות לחיפושים אחר תולדותיה כאלופת ישראל בקליעה (ירי אולימפי) וסגנית אלופת העולם, כמו גם אלופת המכביה בטריאתלון, אז הגיע למסקנה שרק משום שהייתה המתמודדת היחידה במקצה, זכתה. כל פרט בעברה משמש נגדה כדי לערער את אמינותה. העליהום עליה הוא גם מרושע, אבל בעיקר חסר פרופורציות. מעולם לא הייתה אישיות טלוויזיונית צעירה כל כך, שמתנפלים עליה רבים כל כך, בזמן קצר כל כך. 

המוטיבציה נגדה היא רק בגלל עמדתה. אם הייתה ממחנה אחר, היתה זוכה לימי חסד. לתקופת ניסיון. לזמן הסתגלות. לכמה שבועות של למידה. היא משלמת מחיר לא הוגן בגלל תמיכתה באדם הלא נכון. אנחנו הולכים וקרבים לימים שבהם לכל אזרח יהיה ערוץ שרק איתו הוא מסכים, רק בו הוא צופה ומהדורה שרק איתה הוא מזדהה. לא ניחשף לשום דעה מאתגרת, ולא תהיה כניסה לאף רעיון שונה. רק עוד מאותו דבר. הרי דנה ויס אינה מתנגחת בדפנה ליאל, שלרוב מסכימה עם גיא פלג, שמהנהן בהתלהבות כשבן כספית מדבר, וביחד מדובר בקונצרט הרמוני והומוגני. ואז באה דניאל רוט אבנרי.